סקירת קולקציה: בי יוניק

לכל אדם יש מוטו בחיים. שלי תמיד היה "זה מה שיש ועם זה ננצח". הרגשתי את זה, האמנתי בזה, דבקתי בזה והשתדלתי לחיות לפי זה גם כשזה לא היה פשוט. אבל לאחרונה נחשפתי למוטו אחר שערער אותי כל כך, עד שאני שוקלת לאמץ אותו במקום הקודם: החיים קצרים. קני את הנעליים.

כמה פשוט. כמה נכון. כמה מושלם. 

לצערי, יש לי רק שתי רגליים. והמון זוגות נעליים שנקנו מתוך אמונה תת מודעת במוטו המדובר. 

אז עד שאצליח לגדל כמה נוספות אצטרך לדבוק במוטו הישן והטוב שלי, פשוט כי יש לי יותר מדי זוגות שלא מקבלים מספיק חום, אהבה ואור יום. אבל להסתכל מותר לי, ולהסתכל זה בדיוק מה שעשיתי ביום שישי שעבר בחנות של B.Unique בגבעתיים. 

את בי יוניק גיליתי, למעשה, רק לפני שנה, למרות שהאתר שלהם טוען שהמותג מייצר נעליים כבר משנת 2003. ולמרות שאני עדיין חיה בתחושה ששנות התשעים היו אתמול ואני לא באמת זקנה בלה עם רגל אחת (נעולה היטב) בקבר - אפילו אני מבינה שזה די הרבה זמן. ואז, בקיץ שעבר, פגשתי זוג סנדלים משמח בצבע תכלת (לא מצאתי תמונה שלהם באתר, רק את תאומיהם בחום. השתמשו בדמיון) במחסני הנעלה בצומת ביל"ו, ובילינו יחד ימים יפים. 

סנדלים יפים: 

ימים יפים:

מאז, יש לי חיבה לבי יוניק. לא רק כי הסנדלים היו יפים, אלא גם - ובעיקר - כי הם היו נוחים ואיכותיים ובמחיר נוח למדי. עם זאת, אני מודה שלא כל עיצובי הקיץ היו לרוחי - היה משהו קצת גס בקו הכללי שלהם, ובעיקר בסוליות - הפלטפורמות המאסיביות, העובדה שבנעלי העקב צבע העקב לרוב היה שונה מצבע הנעליים, וכו'. הרגשתי שהיה חסר איזה ליטוש אחרון. ואת הליטוש האחרון הזה העניקו בבי יוניק בצורת המותג שילה, שהצליח לקחת את כל מה שהיה טוב בבי יוניק - האיכות, המחיר ההגיוני, ההיענות לטרנדים והנוחות - ולהעניק לנעליים אדג' סופי. 

אז לא פלא שכשחיפשתי השנה מגפיים לשזוף בהם את עיניי (שזה מה שאפשר לעשות בחורף הישראלי - להשתזף), הלכתי לבדוק מה חדש בבי יוניק. וכך הגעתי לחנות שלהם בגבעתיים באיזה יום שישי. השמש זרחה, הציפורים צייצו ואני מצאתי חנייה תוך שניה למרות ששמעתי סיפורי אימה על הסתובבות של שעות, חניות באדום לבן וקנסות ענק. מעודדת ממזלי הטוב ומחסכנותי המרשימה (חסכתי המון כסף כשלא קיבלתי דו"ח) הלכתי למדוד נעליים. 

הקולקציה של בי יוניק השנה מהממת. אין טעם לכער את המציאות. פשוט קולקציה מוצלחת: מגוונת, מחמיאה, בצבעוניות נעימה, אופנתית ועם זאת לא טרנדית עד גועל. למרות שיש אלמנטים טרנדיים בנעליים, הן בשום אופן לא מסוג הנעליים שאי אפשר יהיה לנעול בשנה הבאה או בזו שאחריה מחמת הזדקנות עיצובית מעציבה. מדובר במגפיים קלאסיים. שזה מה שמגפיים צריכים להיות. 

ומה שהכי נחמד בקולקציה של בי יוניק? שהיא באמת קולקציה. אוסף נעליים מהודק, עם קו עיצובי ברור, שקל לראות את התהליך היצירתי שליווה את הכנתו. לא אסופת נעליים רנדומלית, אלא אמירה.

מה מדדתי:

1. מגפיים קלועים. 650 ש"ח. העקבים היו נוחים במיוחד, אם כי גסים מדי לטעמי, והמגפיים עצמם יפים אבל החרטום יכול היה להיות קצת יותר מעוגל. בסה"כ יופי של מגפיים, אבל לא הזוג שהייתי לוקחת איתי הביתה, אפילו שהחיים קצרים.

2. מגפונים מתקפלים. 550 ש"ח. מגיעים גם בשילובי צבעים נוספים. אפשר לנעול בשתי דרכים, ובהתחשב בזה המחיר הוגן בהחלט. העקבים היו, לטעמי, גבוהים מאוד, אבל לחובבות הז'אנר זה עשוי להתאים. הגובה של המגפיים מושלם, והם לא מקצרים את הרגל כמו רוב המגפונים, אפילו כשהם מקופלים. הצבעוניות מתוקה להחריד ושבתה את לבי לחלוטין, ולא נותר לי אלא לקוות שבי יוניק יוציאו גם איזו גרסה שטוחה למגפיים האלה. 

 3. מגפוני כיווצים. 550 ש"ח. האמת היא שאלו המגפיים שבשבילם באתי לחנות. חשבתי שאולי אמצא סוף סוף את המגפונים המושלמים (כלומר, היחידים) שיחמיאו לי. טעיתי. המגפונים אמנם יפים מאוד "על הבובה" וגם נוחים מאוד על הרגל - אבל הם היו רחבים כל כך שאפשר היה להכניס את שתי רגליי לאחד מהם ועוד היה נשאר מקום לאיזו כף יד. בלית ברירה מדדתי מיד ובלי שהיות את האח הגדול - מגפי המעטפה ---

4. מגפי מעטפה. 650 ש"ח. אני סאקרית של מגפיים שהחלק הקדמי שלהם אינו מקשה אחת. אני לא אוהבת כשכל איזור כף הרגל הוא גוש אחד, ותמיד מעדיפה משהו עם חיתוכים, שמעדן קצת את מראה איש-השלג-גדל-הרגליים שהוא גורלה העצוב של כל בחורה מעל מידה 38 שנועלת מגפיים כאלה. לפיכך, מגפי המעטפה נראו לי מהרגע הראשון כמו שלמות בהתגלמותה, ולא טעיתי. אמנם הם מתהדרים בעקב לא נמוך (כ 5 ס"מ), אבל המגפיים מרופדים היטב מבפנים (בסוליה), העקב רחב והמגפיים נוחים מאוד. הרוחב שלהם מושלם ולשם שינוי נחסך ממני מראה החולבת (או הפרה ברפת, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה), ובאופן כללי הם הבחירה הנכונה לחורף הקרוב - וגם לחורפי חמש השנים הקרובות. שזה בדיוק מה שאני רוצה במגפיים שעלותם מזכירה באופן חשוד את מחיר הקרנית שלי (שזה סבבה - בשביל רוב המגפיים בעולם אני צריכה למשכן לכל הפחות כליה). 

מה לא מדדתי?

1. את המתיקות האינסופית הזו עם הפפיון מאחור. 350 ש"ח. זה דווקא נוח לכיס, אבל לא כל כך נוח לכפות הרגליים: תשעה ס"מ של עקבים. החיים קצרים, אבל ניתוח הלוקס ולגוס יקצר אותם יותר, ולו בשל התקף הלב שהקונספט גורם לי. 

2. את המתיקות העוד יותר אינסופית הזו, מסדרת "שילה". 750 ש"ח. לא עסק זול, אבל פגשתי כבר עסקים זולים פחות וחינניים הרבה פחות. המגפיים האלה מחייכים אליי, וחיוך שווה מליון. טוב, אולי לא מליון, אבל 750 בטוח שכן. בעיקר כשהחיים כל כל קצרים. הדבר היחיד שעומד בדרכי הוא שאם אכניס ולו זוג נעליים אחד נוסף הביתה, הדבר היחיד שיהיה קצר יותר מחיי יהיה חיי נישואיי. 

ועד הפעם הבאה, השארו רגועים והתרחקו מחלון הראווה*

*עוד מוטו שלא תפס.