רודפת חצאיות

לפני פרק זמן בלתי מתקבל על הדעת אך אמיתי עד כאב (מעל חודש) הזמנתי חצאית מאסוס. במשך יותר מחודש היא ראתה עולם (או, אם שואלים אותי, מחסני מכס שונים ומשונים מבפנים) ולבסוף נחתה בתיבתי, עטופה לה בניילון האפור המוכר והמנחם, וחיכתה לי.

כיוון שאני בודקת את תיבתי באובססיביות וכיוון שמאוד ציפיתי לה, היא - בניגוד אליי - לא הייתה צריכה לחכות הרבה. אני גם אופנתית וגם לא נקמנית בכלל.

ואז החלו ההתלבטויות: האם היא מתאימה לי? האם זו המידה המדויקת? איך אלבש אותה?
בשפת פורום אופנה, השלב הקסום הזה מכונה "להחזיר או להשאיר". וכיוון שהדעות לא היו אחידות, החלטתי לחלוק את ההתלבטות שלי עם קהל רחב יותר (כל העולם) בתקווה שנצליח כולנו להתכנס סביב מדורת השבט (חצאית השבט, במקרה זה), לזמר יחד קומבאייה, ולהחליט: נשארת, או חוזרת?

אז עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר שיכולה אישה לעשות בתשע בערב: הלבשתי אותה יפה והצטלמתי.
התוצאות לשיפוטכן.

 עם בלייזר שחור לבן מ H&M ומגפונים מושלמים של קלארקס.

עם ז'קט הג'ינס המושלם ביקום (קסטרו) ומגפוני ניטים מאסוס.
כן, יש לי מגפונים עם ניטים. אבל הם בצורת כוכבים, אז זה לא נחשב. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי מדי ערב לפני השינה.

עם חגורה זהובה (גולף) ונעלי עקב פיפטיזיות מושלמות (קלארקס)

אני נראית המומה בתמונה התחתונה. זה כי הצלחתי לא ליפול במשך יותר מארבע דקות רצוף.

 עם נעליים זהובות (אלדו) 

ועם הקלאצ' ההולם ביקום: Stressed, depressed, but well dressed.

אני די בטוחה שהסיבה היחידה ששמי לא כתוב עליו גם כן היא העדר מקום. 

  עם עליונית קשירה שעושה לי אסוציאציות של בלרינה. קניתי אותה לפני שש שנים בארה"ב כשאני משוכנעת שהיא תהיה סופר שימושית.

מאז היא נלבשה פעם אחת.

לא יכולתי להתאפק.

סליחה.

במראה הילדה הטובה. 

 ומתמזגת עם כורסת הוינטג' השווה שלנו, ייבוא אישי מחנות יד שניה מדהימה בפורטלנד, אורגון. הכורסה משנות השבעים, עדיין עם הריפוד המקורי (נועצנו עם חבר שיש לו עבר כרסטורטור טרם קנייתה). הברדק מאחור מסמל את מצבי הקיומי העמוק (כלומר, את העובדה שלא היה לי כח לסדר אחרי הילדים). 

וכעת, חבר המושבעים, הבמה שלכם. מה יעלה בגורל החצאית?
*בשל קושי טכני לא ברור, הבלוג לא תמיד משתף פעולה עם גוגל יוזרס. אם אתם לא מצליחים להשאיר תגובה דרך המשתמש שלכם - אופציית "אנונימי" לשירותכם, ועובדת כראוי! :-)*