מועדון האלף

חיבתי לנעליים בכלל ולמגפיים בפרט אינה עניין חדש. אפשר כנראה לכתוב מחקרים פסיכולוגיים ארוכים על הדיבוק הנשי בכל הקשור להנעלה, לרדת לעומק הסיבות שבגללן נעליים הן עניין מרגש ולחקור לעומק את שאלת השאלות "מידת נעליים - האם היא אומרת עלינו משהו". אבל השורה התחתונה תשאר שאני פשוט אוהבת נעליים. אז מה זה משנה למה?
הבעיה הגדולה ביותר בחיי כקניינית היא שהטעם שלי (יקר מאוד) לרוב לא תואם לחלוטין את התקציב שלי (בינוני עד פושר), ואז אני נשארת עם חצי תאוותי בידי וברגליים יחפות (מטאפורית. פיזית יש לי בערך 400 זוגות נעליים וגם קצת רגישות תחושתית - ללכלוך וגם לנעליים זולות - כך שאפילו בבית אני לא מוכנה להסתובב בלי כפכפי אצבע. יקרים.)

כיוון שלאחרונה התקציב שלי הצטמצם מאוד (כלומר, התפייד, התפוגג, נעלם לחלוטין) - החלטתי שבמקום לנכס לעצמי את המגפיים שאני באמת רוצה העונה, אפרסם אותם בבלוג. כך אוכל לבהות בהם ללא הפרעה ולהגיד לעצמי בלופ: יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם.

אני יודעת כמובן שזה שקר גס. אני לעולם לא שוכחת פריט נחשק. אבל מה אכפת לי לנסות.

1. שני בר. 1290 ש"ח.

כבר דיברתי רבות על חיבתי למגפיים שחלקם הקדמי מחולק, והגפיים האלה גם מחולקים וגם - שבו - יש להם שרוכים!!! אני לא יודעת אם הם נוחים או לא. מעולם לא מדדתי נעליים של שני בר, כי זה נראה לי מסוכן מדי (כלומר, הסיכוי שאקנה את הנעליים אם אשכרה אמדוד עולה בכמה מאות אחוזים, שלא לומר נהיה הרבה יותר ודאי מהפסקת האש עם החמאס), אבל לרייר זה תמיד נוח, בהנחה שיש סמרטוט באיזור.

2. אוליב תומס. 1290 ש"ח.

חברתי המהממת נועה מעולפת על אוליב תומס ומנסה כבר חודשים ארוכים לגרור אותי אליה. המגפיים האלה הם בדיוק הסיבה שאני מסרבת. ברור לי שברגע שאני אראה אותם והם יראו אותי לא יהיה מנוס וניפול זה על כפות רגליו של זו ולא נפרד עוד לעולם (עד שמנהל הבנק יסיר אותם במו ידיו מרגליי וימשכן אותם. או אותי.)

3. פורנרינה ב Precious שופ. 1019 ש"ח.

על הנייר, המגפיים האלה הם כל מה שאני לא אוהבת: קצת גסים, קצת רחבים, חלק קדמי אחיד. אבל למרבה המזל כבר לא מדפיסים תמונות על נייר, ובתמונה הדיגיטלית בדף הפייסבוק של החנות פרשס (שמחזיקים, יש לציין, חלק ניכר מהמותגים האהובים עליי) הם נראים לי כמו כליל השלמות. 

4. אדי כלאב. 1390 ש"ח.
במגפיים האלה נתקלתי לפני כמה חודשים בכתבה שפורסמה על מעצב הנעליים הירושלמי הזה בוואלה אופנה. מאז אני זוכרת אותם (כבר אמרתי שאני לעולם לא שוכחת פריט נחשק). אני מרגישה שנפשי קשורה בנפשם, וארנקי מתהדק בידיי כל פעם שאני חושבת עליהם. אדי כלאב, תעשה לי מגפיים. ואם זו לא טרחה, גם את נעלי הסירה עם חיתוך הלב שהיו בכתבה ההיא. 

וכעת, עליי ללכת לחכות ליד הטלפון. אולי אראלה תתקשר. אמנם למשפחה שלי אין מנוי למפעל הפיס מאז שנות התשעים בערך, שאז התחילו לבנות בכספים האלה בתי כנסת, אבל אולי היא תטעה באיזו ספרה ואני מתכוונת להיות שם, ולהיות מוכנה.