מי שמחפש - מוצא*

*מתוך "שלולי"/ מירה מאיר.

אחרי שדיברתי הלוך ודבור על מגפי הגשם שלי, הגיע הזמן לדבר על הילדים שלי.
כלומר, לא ממש על הילדים שלי. על מגפי הגומי שלהם.

במקור התכוונתי בכלל לצייד בזוג רק את בכורי, שהוא מזנק שלוליות ברמה אולימפית עם התמחות בזיהוי שלוליות בעומק הרסני במיוחד. אבל בסופו של דבר נשברתי ונאלצתי לקנות זוג גם לקטנתי שהיא חקיינית ברמה הוליוודית - כשמדובר באחיה. ובעיקר כשמדובר בהתנהגויות לא רצויות של אחיה. אז כשהיא - על נעלי הספורט הלא מותאמות בעליל שלה - זינקה בעקבותיו לשלולית שהזכירה בעומקה את שלולית הדמעות שיצאו מעיניה של אמא שלה נוכח נעלי-הספורט-המקסימות-בבוץ-טובעני, הבנתי שהלך עליי. כלומר, שעליי ללכת. לקנות מגפיים.

ואני אישה שמעולם לא אמרה "לא" כשאמרו לה ללכת לקנות משהו. אפילו כשלא התחשק לי (תמיד התחשק לי). אפילו כשלא היה לי כסף (אף פעם אין לי כסף). אפילו כשהיה לי חום גבוה (סיפור אמיתי. בלי שמות.)
אז הלכתי.

1. גלי

קודם כל, הופתעתי לגלות שיש לי סניף של גלי ליד הבית. גיליתי את זה אחרי שמעיין המקסימה פרסמה באינסטגרם שלה תמונה יפהפיה ועוצרת נשימה עם מה שקנתה לבתה הבכורה.
גם המגפיים היו לא רעים בכלל.
אמנם הפרווה הסינטתית קצת הרתיעה אותי, אבל השילוב בין ההדפס של שלגיה ליעני-נעלי-בובה הכריע: מוצלח.
המגפיים עולים 99 ש"ח, ולפחות בגלי הקרוב לביתי היו זרוקים בסטנד שכוח אל בקצה החנות עם מגוון מידות מאוד מצומצם. בשל המחיר המוגזם והעדר המידה הרצויה - הם נותרו בחנות.

2. טפליא
חיבתי המוצהרת לטפליא היא לא עסק חדש, והתרגשתי למדי לגלות שהם הצטיידו השנה במגפיים ומטריות של סטיבן ג'וזף. למרבה הצער, המגפיים לא ענו על דרישותיי ממגפי בנים - שמפורטות בהמשך - והיו קצת יקרים לטעמי עבור בת השנתיים הביתית. אבל הן גרמו לי לחייך כל כך הרבה שאפשר היה כמעט לחשוד בי שאני בחורה נחמדה.
139 ש"ח.

3. Havaianas
אין ספק שחברה שמתפרנסת מכפכפי אצבע נאלצת, אפילו בקיץ הישראלי, לחפש פתרונות יצירתיים. ויש הגיון לא מבוטל בזה שחברה שמציירת גומי בקיץ תייצר גומי גם בחורף. הפייסבוק של הוואיאנס ישראל הסכים לספר לי שיש להם השנה מגפי גומי לילדים (וגם למבוגרים) ושטווח המחירים נע בין 250 ל 400 ש"ח, שזה טווח גדול וגם גבוה (תיאור שמזכיר באופן חשוד את הדרך שבה בכורי אוהב לספר על עצמו). הוא גם הסכים לספק לי דוגמית של המגפיים, אבל יותר מזה לא הצלחתי להוציא ממנו ובשביל כל כך מעט מידע לא ראיתי לנכון להטריח עצמי לאחת מחנויות הרשת הבודדות שפזורות במדינה.
וכשאני אומרת מדינה, אני מתכוונת מדינת תל-אביב.

4. Next
כאן כבר הייתה לי דילמה קשה מאוד. הכל היה כל כך יפה. כל כך נגיש. כל כך רק-תלחצי-על-"אישור". רק מאמץ קטן וכל החמידות הזאת - לא כולל הילדה אבל יש לי כבר - הייתה יכולה להיות שלי.
מה כן עצר אותי? המידות. ניסיתי לדמיין את עצמי מזמינה את מגפי הדינוזאור, נותנת לבכורי למדוד אותם ואז אומרת לו לחכות שבועיים עד שיגיע זוג במידה הנכונה. אני לא יודעת בדיוק מה קרה אחר כך, אבל התעוררתי בשלולית זיעה על הרצפה. ירדתי מזה.

ומי בא הביתה? 

קרוקס
בכורי אוהב מאוד מגפי גשם. וכשאני אומרת אוהב, אני מתכוונת "מסרב לחלוץ אותם כשהוא מגיע לגן ומוכן להרים את גג הגן בצרחות אם הוא רואה את נעלי הספורט נשלפות מהתיק". לפיכך, החלטתי השנה להשקיע בו ולקנות לו מגפיים שהחלק העליון שלהם אלסטי יותר, ומאפשר תנועה סבירה של הרגליים, כך שאם הוא יתעקש שלא להחליפם עם הגיעו לגן (והוא יתעקש), הוא יוכל לבצע פעולות בסיסיות כמו ללכת, לרוץ, לשבת ולנשום (כי הוא לא יצרח-עד-שיכחיל).
את מבוקשי מצאתי בקרוקס בדמות מגפי גשם שהחלק העליון שלהם עשוי מפוך. קרוקס מצאו את מבוקשם בדמות כרטיס האשראי שלי, שכמעט בכה מהמחיר: 230 ש"ח.
קרוקס מציעים גם דגמים פשוטים יותר, אבל המחיר מאוד גבוה ביחס למחירי השוק (200 ש"ח), וממילא מצאתי את מבוקשי כבר.

פאפאיה
יש שני מקומות בארץ שבהם אני ממש נהנית לקנות נעליים לילדיי: טפליא, ופאפאיה.
זה אפילו מתחרז.
ובאמת, בפאפאיה נמצאה ישועתי: מגפי גשם מתוקים ויפים, ורודים כמו שהילדה אוהבת ועם פפיונים כמו שאמא אוהבת ועם נקודות כמו שכולם אוהבים, שבשילוב מוחץ של קופון-יום-הולדת וצבירת נקודות עלו לי 20 שקלים חדשים בדיוק, סכום שאפילו בעלי לא יכול למחות עליו בצורה מכובדת.

עד החורף הבא, אני מסודרת. רק חבל שבדרך אני צריכה עוד לצלוח, תרתי משמע, את האביב והקיץ על מזג אווירם ונעליהם. לפחות יהיה לי שוב על מה לכתוב.