"לו היו לי מליון דולר"

כך שרה אחת הלהקות שאהבתי בנעוריי הפוחזים, "הייתי קונה לך מעיל פרווה. אבל לא מעיל פרווה אמיתי, זה אכזרי."
"ואם היו לי מליון דולר," הם המשיכו לשיר, "הייתי קונה לך שמלה ירוקה. אבל לא שמלה ירוקה אמיתית, זה אכזרי."

תמיד הייתי סאקרית של חוש הומור מוצלח.

אתם יודעים מה באמת אכזרי?
ערב מול נורדסטרום. דפרטמנט סטור אמריקאי מפונפן (דרך עדינה להגיד "יקר") ששולח לארץ (בעזרת חברה חיצונית). חנות שיש בה סנדלים כל כך יפים שאני רוצה לבכות, ואחרי שראיתי את מחירי הסנדלים שחשקתי בהם באמת בכיתי. ובאתי לספר לחבר'ה.
שזה אתם.
למה בעצם אני עושה את זה לעצמי?
1. כי זה כייף. קצת כמו לבכות בסרט רומנטי. לא שאני בוכה בסרטים רומנטיים. או בסרטים כלשהם. זה התפקיד של בעלי. אבל לצורך העניין.
2. כי בסופו של דבר רוב הפריטים שאנחנו קונות בחנויות הן בסה"כ תרגומים של פריטי מעצבים יוקרתיים במחירים מוטרפים לגמרי. ואם כבר קונים תרגום, שווה לדעת איך נראה המקור כדי שאפשר יהיה לבחור את התרגום הטוב ביותר שלו. ואני בכוונה אומרת תרגום, ולא חיקוי, כי לרוב לא מדובר על פריט שמנסה להיראות בדיוק כמו פריט היוקרה, אלא באמת על נסיון לעשות אדפטציה לחומרים, לצורה ולצבעים ולהפוך אותם למשהו שמתאים לחיי היומיום ולא למסלולי התצוגה. בפראפראזה גסה למדי על ביאליק - ללבוש תרגום זה לא כמו לנשק נערה מבעד לצעיף, אלא כמו להסתובב עם צעיף ממש יפה ששאף השראה מצעיף ממש יפה שעולה כמו האוטו שלי.

ובכל זאת, אם היו לי מליון דולר - הייתי קונה את אלה. האמיתיים.
כל דבר אחר זה פשוט אכזרי.
בלי יותר מדי מילים, כי הדמעות חונקות את גרוני. או שאולי זה המינוס בבנק.

1. מינקוף.

2. ג'ק רוג'רס.

3. שרלוט אולימפיה (שימו לב לשם של הסנדלים. סאקרית של חוש הומור!!!)

4. טרינה טורק.

5. קייט ספייד.

6. טוד'ס.

7. קרוסבי דרק.
כאן בכיתי.

סיבה אמיתית לבכות:
מישהי, אי שם בעולם, נועלת את זה.