יום שבת, 6 בנובמבר 2010

נעלולי פלא

אני מודה שסניקרס מעולם לא היו תשוקה עזה שלי. כלומר, אין לי שום דבר נגדן, אבל רוב חיי, להוציא רומן קצר ולוהט עם זוג אולסטארס בגיל 15, לא היה לי משהו מיוחד בעדן. והרומן ההוא נגמר בתחושת קוליות בלתי מוצדקת, אבל גם בכאבי גב מטרידים וזוג רגליים חבולות שהובילו אותי ישירות לזרועותיו האהובות והמחבקות של הרופא השני האהוב עליי עד היום: דוקטור מרטינס. אבל בשנים האחרונות עולם הסניקרס עובר שינוי: מצבעים בנאליים וגזרות גסות להדפסים משמחים וצורה מעודנת יותר. כאלה שגם קשישה כמוני, שמעתה ולעד תחגוג מדי שנה עשרים ותשעה אביבים, יכולה ללכת בהם בלי להרגיש פאתטית. או לפחות לא להרגיש פאתטית כל עוד בנות 15 לא רואות אותי מסתובבת ככה.
כמו כל בחורה ברת דעת, כשחזיתי בשינוי הנ"ל, הבנתי מיד שעליי להצטרף למהפכה ולצייד את כפות רגליי בזוג סניקרס מחוייך.
או בחמישה כאלה.
שמחה וטובת לב יצאתי למצוד אחר הסניקרס המושלמות: כאלה שגם יחמיאו לרגליי, גם יתאימו לג'ינס החביבים עליי וגם לא יקרעו את כיסי הענוג. גיליתי לשמחתי שמעבר לחיצוניות נעימה הסניקרס בורכו בשתי תכונות חשובות במיוחד עבור שכמותי: הן נוחות והן שטוחות. הן גם בורכו בתכונה שעשתה את בעלי ואת מנהל הבנק מאושרים לא פחות: הן לא יקרות במיוחד.
וכך יצאתי לחפש.
בחנות "גלי" הצטיידתי בארבעה זוגות חמודים להפליא במאה שקלים (לכל הארבעה). בסקצ'רס בארצות הברית רכשתי, בעבור שמונה דולרים מרשרשים, שני זוגות משמחים במיוחד, שאחד מהם מזכיר נעלי בובה והשני מעוטר בתחרה ובוורוד (שניים מהאלמנטים האהובים עליי בעולם), זוג מעניין במיוחד מג'וזף, שמתהדר בשרוכים מאחור דווקא ולבסוף, צירפתי לארון הסניקרס המתהווה שלי את הזוג הפרחוני ועוצר הנשימה מפול אנד בר.

כל אלו טובים, יפים ונעימים לי. אבל הזוג שלבי נוהה אחריו באמת הוא כמובן הזוג הבלתי מושג - לא רק בשל מחירו אלא גם בשל מיקומו. מזה כמה חודשים שאני מנהלת רומן אונליין עם זוג סניקרס בהדפס גלידה מושלם של אירגולר צ'ויס, כשביני לבינו חוצים לא רק פיקסלים ולירות שטרלינג, אלא גם אוקיינוס שלם. תמיד ידעתי שאני לא בנויה למערכות יחסים בלונג דיסטנס.
עוד בגזרת הסניקרס, מציעים בנעלי ספרינג מגוון דגמים משמים במידה מטרידה, ואם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי עוד חושדת שאני סתם בחורה שאוהבת שמשחקים איתה קשים להשגה.
בטו גו מציעים כמה וריאציות חסרות מעוף של האולסטארס הקלאסיות, אבל גם את הזוג החינני הזה, שעשוי להיראות נחמד גם עם חצאית ג'ינס קלילה.
TRF, הקו הצעיר של זארה, שלרוב אני מחבבת במיוחד למרות גילי המתקדם במהירות, מציע את הזוג המחלחל הזה, שמזכיר לי באופן חשוד את חולצת שנות ה 90 הפלנלית של בעלי שהשמדתי, כלומר אממ, איבדתי, כלומר, שניה, אני כבר מוצאת לך את זה, ברור שאני יודעת איפה זה, אל תדאג בכלל, כשעברנו לגור ביחד. כפיצוי, הם מפליאים לעשות במחלקת הילדים ומציעים את הזוג הורס החושים הזה, שאני חושקת בו עד אין קץ עבור כפות הרגליים הענוגות של בני בכורי, ועוד כמה אופציות מתוקות להפליא כמו המשובץ הזה והמפוספס הזה.
אי אפשר לדבר על סניקרס בלי להזכיר את הדגם הקלאסי והמקסים של אדידס. פעם, מזמן, כשהייתי צעירה ויפה ועבדתי בחנות ספרים, היה לי זוג שכזה עם פסים בורוד מעודן. לצערי, הן טחנו את כפות רגליי האומללות והועברו אחר כבוד לחברה בת מזל שרגליה קיבלו אותן יותר בהבנה. אבל עד היום, יש לי חיבה אליהן, ולו בשל הניחוח הוינטג'י המעודן שהן מדיפות.
 פול אנד בר, אהוביי משכבר הימים, מציעים השנה וריאציה נוספת על הסניקרס הפרחוניים שלי, לצד דגמים נוספים (ביניהם מנומר מחריד, וכחול שמיים חינני למדי), במחירים נוחים במידה סבירה.
ורשת גלי עדיין, למיטב ידיעתי, מציעה ארבעה זוגות במאה על כל קנייה מעל מאה שקלים. הפתרון הפשוט לכך, אגב, הוא פשוט להמתין בסבלנות ליד הקופה עד שמגיע לקוח חביב, ולבקש להסתפח לקנייה שלו עם הסניקרס שלכן. אם יתמזל מזלכן, זה לא ייקח יותר משניים או שלושה לקוחות עד שמישהו ייענה לבקשתכן.
ונסיים בברכה הקלאסית של דוקטור סוס, שהוא הרופא הראשון האהוב עליי: "אם יוצאים (בסניקרס) מגיעים למקומות נפלאים (בלי כאבי רגליים)".






תגובה 1:

  1. אחלה פוסט! אני אישית יותר טיפוס של אולסטאר. יש לי 23 זוגות של אולסטאר (חלק גבוהות וחלק חצאיות), אני חושבת שבכל צבע שקיים. לפעמים אני אוהבת להחליף צבעים - רגל ימין מהזוג הכחול, רגל שמאל מהאדום וכן הלאה...

    השבמחק