יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

חבל שאי אפשר ללכת עירומים

מסתבר שעירום זה הלבוש החדש. בעיקר כשמדובר בכפות רגליים.
נעלי הניוד כבשו את העולם בסערה הקיץ. שטוחות, על עקבים, עם בוהן מציצה ובדמות מגפיים - בכל מקום נשים מסתובבות ברגליים בגוון העור. שלא במתכוון, מסתבר שאני נביאה של הטרנד הזה, שכן שני זוגות הניוד שלי הם בני שלוש וארבע שנים, ודווקא בשנה האחרונה לא התחדשתי, ולא התחשק לי להתחדש, באף נעל עירומה.
הסיבה הראשונה לכך היא כנראה גובה העקבים, שהפך לאימתני ומבעית במיוחד. עקבים הם נקודת תורפה רצינית שלי: אני לא יודעת ללכת בהם. גם כשאני מהלכת לי על קרקע יציבה ושטוחה אני נוטה למעוד, ליפול, לעקם. אז הסיכוי להעלות אותי בעוד כמה סנטימטרים, ועוד על זוג כפיסים בלתי יציב, ושאצליח לא לשבור רגל זהה בערך לסיכוי שבתוך שבועיים יהיה שלום במזרח התיכון. מזל שאני מגרדת את המטר ושבעים, ותסביך גובה הוא אחד התסביכים היחידים שלא סבלתי מהם מעולם (כלומר, כן סבלתי, אבל הפוך. במסגרת רצוני להעלם בגיל הנעורים חשבתי שאני גבוהה מדי.) אבל זה כמובן לא מפריע לי להסתכל, להתפעל וקצת להגעל.
באלדו מציעים זוג שיש לו לא רק עקב אלא גם פלטפורמה, מה שאומר שלעולם לא אוכל להדס בזוג כזה, אלא אם אני רוצה לגמור את הערב בקביים. יש גם גזרה דומה מאוד עם פפיון, שעוד לא החלטתי אם היא חיננית או סרת טעם לחלוטין, ולמזלי אני לא באמת נדרשת לשאלה הרת הגורל הזו כי, כאמור, לעולם לא אוכל לנעול נעליים כאלו. למי שרוצה ללכת עם אבל להרגיש בלי, או ליתר דיוק, לנעול עקבים אבל להיות מסוגלת גם ללכת בהם, לאלדו יש גרסה בגובה סביר יותר ועם עקב קצת יותר עבה, שעושה רושם יציב קצת יותר.
ספרינג, אחותה הצעירה של אלדו, גם היא לא טומנת רגלה בצלחת, ויש לה העונה מגפי ניוד שיכלו להיות יפים לו העקב שלהם היה קצת יותר אנושי.
לטו גו, שאני אישית אוהבת לפקוד בסוף העונה כשכל החנות יורדת לשלושים טבין ותקילין, יש זוג מגפיים נמוכים שהם מכנים משום מה בשם המחריד "בוטיון", אבל למרות שמן מעורר הפלצות הנעליים דווקא נחמדות. וגם זוג מגפיים נוסף שקצת גורם לי להצטער שאני לא מסוגלת לנעול עקבים (אבל גורם לבעלי לפלוט אנחת רווחה, שכן אם יש לי כל כך הרבה נעליים כשאני מוגבלת אך ורק למחלקת השטוחים, הוא מפחד לחשוב מה היה קורה לו ידעתי לצעוד על עקבים). הזוג הזה מגיע גם בכחול נייבי, הצבע החביב עליי העונה (ועוד נדון בזה) ואני מחכה לראות את בנות המזל שיוכלו לנעול אותן החורף (בסוף העונה! זה תכף מגיע!)
ונקנח באוסף הפרטי שלי, שמורכב מזוג אחד שטוח וחינני, אבל חשוב מזה: בזוג נעלי ניוד בסגנון שנות החמישים שנקנו בגזית לפני ארבע שנים וננעלו בדיוק פעמיים לפני שהבנתי שאני לא מסוגלת לצעוד בהן יותר משני צעדים בלי
א. ליפול
ב. לקלל את היום שבו נולדתי, כי הן טוחנות את עור כפות רגליי הדקיק והאומלל עד זוב דם
אבל אני לא מסוגלת להפרד מהן, כי הן חינניות להפליא בעיניי, ואני עדיין חושבת שאולי יום אחד, כשאהיה גדולה, אוכל ללכת בהן בלי למעוד. ועד שהיום הזה יגיע הן נחות בשלווה בארון הנעליים שלי, וחולמות על חצאיות קלוש ושמלות נפוחות.


אין תגובות:

פרסום תגובה