מעשה בשמלה

הכל התחיל בשמלה.

ראיתי אותה באתר של קסטרו וחשבתי שהיא צריכה להיות שלי.
חשבתי גם שאני צריכה להתחתן שוב בשבילה, אבל אני עדיין מתאוששת מהחתונה הראשונה.
ואז היה ראש השנה וקיבלתי תלושים.
לקסטרו.
והיה לי יום הולדת וחברות הוציאו אותי למסעדה.
ואמרו לי להתלבש יפה.
ובמקרה הייתי בקסטרו כמה שבועות לפני כן, עם התלושים, ובמקרה הייתה איתי חברה, ובמקרה מדדתי את השמלה, ובמקרה היא אמרה לי "תקנייייייי את השמללללללההההההה המהממממממממת הזאתתתתת" (טוב, אולי היו יותר אותיות כפולות כשהיא אמרה את זה, אני לא זוכרת כבר בדיוק). אני אומרת לכם, מקריות היא עסק מופלא, ואיכשהו זה תמיד נגמר אצלי עם שקיות שופינג. היקום הוא מקום מלא הפתעות, ובשבילי הפתעה היא כל דבר שמגיע עם טיקט. וגם נעליים זה בסדר.

והשאר היסטוריה.

טוב, לא היסטוריה, אבל בהחלט כמה שעות מחיי שאני מעדיפה להדחיק ושכללו הפקת אופנה מאולתרת שבה השתתפנו אני, השמלה, נעליי החדשות והמושלמות מלוליטוט (מתנת חברתי האהובה שרון) המצלמה, השכנה מלמעלה וברגעים לפני שנמלט משם - את בעלי.

חוץ מבעלי, שטרם הצלחתי למצוא, לכל המעורבים בדבר שלום. אם כי יתכן שהשכנה מחפשת מקום חדש לגור בו. אני לא חזקה בהפקות אופנה, ואני גם לא פוטוגנית בעליל, אבל עשיתי כמיטב יכולתי שלא להרוס לשמלה ולנעליים את הערב.

ניסיתי לרכך אותה עם ז'קט ג'ינס. 

יתכן שהסתובבתי.
הרבה. 

 הרהרתי במשמעות החיים. 

ולבסוף הגעתי למסקנה שאני זקוקה לתמונה כזו.

זו תמונת "זו המסיבה שלי ואני אבכה אם אני רוצה. ואני רוצה."

אבל בסוף לא בכיתי. טחנתי המון סושי וקצת סלט, אכלתי עוגה למרות שתקעו בה זיקוק ורק ייבבתי חלושות כשהמלצרית שרה לי "יום הולדת שמח". אני מקווה שזה היה מביך בשבילה כפי שזה היה בשבילי. וכעת נגמרו החגיגות ואני יכולה להמשיך לחיות את חיי בנחת. זקנה יותר, בהחלט לא חכמה יותר, אבל עם נעלי קאפקייק. מי יכול לרצות יותר מזה?