גראן פלייה

כילדה, רציתי להיות בלרינה.
הרבה יותר משרציתי לרקוד, רציתי פאסון של בלרינה: רציתי חצאית טוטו ורודה, נעלי בלט שנקשרות באלגנטיות במעלה הקרסול, בגד גוף עם כיווצים ושיער אסוף בגולגול מהודק. רציתי (האמת, אני עדיין רוצה) יציבה מושלמת וזקופה, צוואר ברבורי והליכה שמיד מזהים בה את לימודי הריקוד.
בפועל נולדתי עם נקע חריף באגן וביליתי את רוב השנה הראשונה לחיי בניתוחים ובגבס, ואסור היה לי ללמוד בלט מחשש שהאגן יחליט להשתולל שוב. במקום טוטו לבשתי רק מכנסיים קצרים, גם בשיא החורף. במקום נעליים ורדרדות ענוגות נעלתי נעלי ריצה כעורות של נייקי, כי ככה זה כשאת מגלה כישורים מפתיעים דווקא בתחום האתלטיקה הקלה. והשיער שלי היה כה מלא בקשרים שאף גולגול לא היה מסתכל עלי ממטר.
כמו כן, אני בכלל לא אוהבת בלט. אפילו לא כצופה.
כל זה היה די מזמן והיום אני גם מבינה שעם חוש הקצב שלי סוג הריקוד היחיד שאני מתאימה לו, וגם זה על תקן הדאחקה, זה משחק הפלייסטיישן המבדר שהילדים שלי משחקים בו ושאמורים לחזור בו על תנועות הריקוד שעל המסך.
אבל מכל האנפינישד ביזנס הזה נותרו כמה שרידים: יציבה גרועה למדי, שנאה לנעלי נייקי לבנות וחיבה נושנה ובלתי חולפת לנעלי בלט.
מה שמחתי לגלות שהשנה הן חזרו ובענק והביאו חברות: רצועות, ניטים, אבזמים וכל תוספת אפשרית שאפשר להעלות על הדעת (חוץ מפפרוני, כי זה באמת דוחה). הן צצו שוב בתצוגת האופנה של Miu Miu ומאז הן בכל חור, והן צריכות להיות גם אצלכן.

בתמונה: נעליים שעולות יותר מהאוטו שלי. כנראה שבצדק. 

ארוני מתהדר בזוג מזארה שאין בחורה אחת באינסטגרם שאין לה אותו, בזוג של מליסה (כי מליסה זה החיים עצמם) ובזוג של קורט גייגר שהזמנתי מאסוס אחרי חודשים של ריור אינטנסיבי: 

אספתי למענכן את הזוגות החביבים ביותר שמצאתי במרחבי הרשת וגם בחנויות של ממש (או ליתר דיוק באתרים של חנויות של ממש שטרם צעדו, תרתי משמע, למאה העשרים ואחת). אני כאן להתייעצויות בנושאי מידות, עלויות ועוד.

1. מוגזמות מאסוס.
נדמה לי שהייתה זו קוקו שאנל שאמרה שכל אישה צריכה לעצור לפני צאתה מן הבית מול המראה ולהוריד פריט אחד. אז הנעליים האלה הן ככה, רק בדיוק להפך. עוד רצועה? יאללה. עוד אבזם? תוסיפו. עוד קשירה? בכייף שלנו. זה בכלל מתאים? ברור שמתאים!

2. אדג'יות מאסוס.
קצת יותר מאופקות מהזוג הקודם, אבל מפציצות בגזרת הניטים.

3. משובצות מפול אנד בר.
הכי "כן, המיו מיו האלה, חמודות והכל, אבל אנחנו יותר קלאסיות".

ורוד ושחור מפול אנד בר.
השילוב בין השחור לוורוד הופך את הנעליים האלה לקלות במיוחד לשילוב, למי שחוששת ממראה לא הרמוני.

ורדרדות ורכות כענן. נקסט.
הנעליים האלה הן צמר גפן מתוק ואני חומדת אותן במרץ.

אדג'יות מנקסט.
מינימליסטיות, אבל אומרות את מה שיש להן להגיד (שזה "אנחנו מגניבות", אם תהיתן).

זארה
בואו נדבר רגע על זארה: כל קשר בין מה שקורה באתר שלהם לבין המצאי בחנויות הוא כמו הקשר בין הנעליים האלה לעבודה בבניין. אני מסתכלת על האתר שלהם כעל השראה, כמו לוח פינטרסט. הם מצטיינים בנעלי בלרינה ולכן הבאתי משם כמה דוגמאות, אבל האמת היא שלא צריך וגם לא כדאי להתמקד בדגם ספציפי אלא, אם מחליטים שזה מה שרוצים, פשוט להכנס לחנות ולבחור זוג מתוך המצאי הקיים בה. מה שלא תרימו יהיה כנראה מוצלח.
אני מחבבת מאוד את הגזרה של אלו, עם הרצועה על הקרסול:

זארה
ואת אלו בשל הניטים:

זארה
ולבסוף את אלו.
עם אלו יש לי בעיה: אני רוצה אותן. לא כמותן, לא דומות, לא מזכירות. את אלו.
הסיכוי שאצליח להגיע אליהן נראה לי קלוש למדי, אם לשפוט לפי הצלחותיי עם נסיונות כאלה בעונות קודמות, ואני שוקלת בכובד ראש לפתח אפליקציה בשם "נשים זארות למען נשים זארות" שבה יהיו נשים שמחפשות פריטים ספציפיים בזארה, ובכל פעם שמי מהן תתקל בפריט שמישהי אחרת מחפשת - היא מיד תודיע לה ואף תקנה אותו עבורה, והשניה תעביר לה כסף דרך האפליקציה, והן ישבו בנחת על כוס קפה וידברו ויהפכו לחברות אמת וינעלו ביחד נעליים מזארה מעתה ועד הנצח. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לתכנת.

ובגרסת המגפונים.
לא קונוונציונלי, אבל הו כה יפה!

וכעת, אפרד מכן בסיבוב על בהונותיי. אם אתן שומעות מחר על מישהי שאושפזה עם פריצת דיסק - זו אני ואשמח לביקורים, טלפונים ונעליים של זארה.