בקיץ הזה תלבשי לבן

אבל רק אם את הכלה. בכל מצב אחר זה חוסר טעם משווע, וגם אקט די דוחה ואגוצנטרי.

נתחיל מהסוף - אני מתה על חתונות. אוהבת אולמות, גני אירועים, קבלות פנים, מזנונים, הגשה, מוזיקה (עד שלב המזרחית. אז אני יושבת) ואפילו חופות.
הבעיה היא שאני כבר לא הפרגית הצעירה ביותר בשווארמייה, ורוב חברותיי מבוגרות ממני, כך שרובן כבר התחתנו לפני זמן כזה או אחר. היו שנים שבהן הזמנות מעוטרות נחתו בתיבת הדואר שלי מדי שעה עגולה, אבל עם הזמן הזרם הפך לטפטוף דליל ומדכא, עד שפסק כמעט לגמרי.
עד שלפני חודשיים נחתה אצלי הזמנה משמחת במיוחד: הזמנה לחתונתה של מ', חברתי הותיקה ביותר. מ' ואני מכירות כמעט מיום שנולדנו. גרנו באותו בניין עד גיל 12, חלקנו שולחן בתיכון, ולמרות שמעולם לא היינו חברות-הכי-טובות, תמיד היינו חברות. ואחרי הרבה מאוד שנות היכרות (אני לא מתחמקת מלהגיד בת כמה אני. אני במופגן ובגלוי לא אומרת בת כמה אני) אנחנו כבר אחיות. אני אוהבת את מ', היא חלק בלתי נפרד ממי וממה שאני, והיא תמיד תהיה חלק מחיי. אז כמובן שמיד הייתי חייבת להתחיל לחפש שמלה לחתונה שלה.

על הפרק עמדו כמה אפשרויות:
1. שמלה משמחת מבית איזידורה אן שנגנזה מטעמי חוסר תקציב, בעיקר:

2. השמלה הקטנה השחורה שלי.
בהיותי היצור הבלתי פוטוגני שאנוכי, יש לי רק תמונות ממש מחרידות מחתונות של אחרים. תסתדרו עם זה. השמלה היא בגזרת אמפייר, עם תחרה במפתח, וחלקה התחתון הוא פליסה. הבד קצת מבריק, מה שעושה אותה מתנפנפת ומשמחת, והיא עלתה 10 דולר לפני שנים באיזה אאוטלט בארה"ב.

3. שמלת פיפטיז בורדו-אית אהובה שאיתי כבר מעל 10 שנים, מברנרד המיתולוגית בת"א (הוי, געגועיי לברנרד).
אין לי, למרבה החרדה, שום תמונה שבה ממש רואים אותה. תצטרכו להאמין לי - היא מדהימה. קלושית, כתפיים שמוטות, צבע מושלם.

4. השמלה הנבחרת הייתה, בסופו של דבר, שמלת שנות עשרים של פרנצ' קונקשן שריירתי עליה כמה חודשים טובים. היא ירדה למחיר סופר אטרקטיבי באסוס, אבל אז הייתה רק הבעיה הקטנה הזו שלא נשאר ממנה אלא אבק על המדפים. אז עשיתי מה שאני עושה הכי טוב בעולם: ארבתי. וזה מאיים בדיוק כמו שזה נשמע, בוואהאהא.
בסופו של דבר השגתי לא אחת - אלא שתיים. אחת לי ואחת למישהי אינטרנטית שחשקה בה מאוד.
אחר כך הייתה הבעיה הקטנה שהיא משוחררת מאוד וגרמה לי להיראות - ואני מצטטת חברה אהובה במדויק - כמו מקרר על רגליים. את זה תיקנה עבורי תופרת. ואחרי שצלחתי את כל המכשולים האלה, נותר לי רק להגיע בחתיכה אחת לחתונה.

את השיער והאיפור השתדלתי להתאים לרוח התקופה. התאמנתי במשרד כל היום על הסוק-באן (גגלו. תאמינו לי, יש כזה דבר) בהצלחה מרובה (אם כי נוכח הרמות גבות של כל מי שיושב מאחוריי ומצדדי וגם במשרדים סמוכים) רק כדי שברגע האמת אכשל נחרצות. בסופו של דבר אלתרתי משהו שאני מקווה שנראה בסדר. הגדלתי לעשות וגם מרחתי לק ג'ל (כלומר, שילמתי למישהי ממיטב כספי כדי שתמרח לי, כי כשאני מורחת לק צריך לנקות את השולחן באצטון אחריי), ששדרג את ציפורניי עד אין קץ.

ענדתי עגילי זירקונים מטריפים ממגנוליה, והסתפקתי במשקפי ספייר מבאסים כי ישבתי על משקפיי החדשים לא מזמן והם עדיין ממתינים בסבלנות שיובא עבורם גשר אף חדש מחו"ל.

השיער, כפי שצריך היה להיראות לו לא הייתה לי חרדת ביצוע ברגע האמת:

ושאר האני, בתמונות מטושטשות ומבאסות:

השמלה, בימים ברורים יותר:

והחתונה? הייתה מקסימה, משמחת, באווירה טובה ובשמחה גדולה, עם כלה מהממת וחתן שאני מקווה מאוד שמבין במה הוא זכה.