חכי חכי

לאחרונה אוחזת בי אובססיה חדשה: חאקי.
אמנם השתחררתי מהצבא לפני מספר שנים דו ספרתי, אבל אנחנו לא נדבר על זה.
ואמנם הצבא הייתה אולי התקופה המגעילה בחיי, אבל אנחנו לא נדבר גם על זה.
ואמנם אני נראית בחאקי כמו שהרגשתי בו בתקופת הצבא, כלומר, זוועת עולם ברמת גסיסה מתקדמת, אבל אנחנו לא נדבר גם על זה.
את כל ההנאות האלה אני שומרת לפסיכולוג העתידי שלי.
על מה כן נדבר עכשיו?
עכשיו נדבר על פריטים יפים בצבע חאקי כמו אנשים נורמליים בלי טראומות שדורשות טיפול תרופתי. נכון שיותר נעים לנו עכשיו?

1. סנדלים, נקסט.
כי המחשבה על בהונות עם לק ורוד עז עם נצנצים בסנדלים בצבע צבאי כה מרדנית ופוחזת שהיא מרגשת את נשמתי המיינסטרימית והחוששת עד אימה מסמכות. אין מצב שהייתי עושה את זה בצבא. אבל אני לא בצבא. אז אני יכולה.
צבא - 0, אביגיל - 1!

2. תיק, לסטר.
גם חאקי, גם צהוב וגם קמופלאז'. אני מוכנה למארב לוחמה בשטח בנוי, בהנחה שיערך כזה בקניון הקרוב לביתי.

3. חולצה, עדיקה.
בדיוק הגזרה הנכונה להסתיר את הקילוגרמים העודפים שעליתי בשק"ם. כאילו, בקפיטריה של קפלן, בהריון.
השלישי.
אלוהים אני זקנה.

4. שמלה, אסוס.

כה יפה וענוגה. כמעט כמו הירכית שהייתה לי, רק כאמור, יפה וענוגה. שלא כמו הירכית, שנראיתי בה כמו מקרר משפחתי סייד ביי סייד עם רגליים.

5. סווטשירט, נקסט.
כה מצחיק, כה חתרני. הוא לא צריך שאדבר בשמו.

ומה באמת יש לי בחאקי: חצאית, חולצה ולק. ואת מדי המילואים של בעלי, בארון. אם הם היו נשלפים בתדירות נמוכה יותר - אני והיקום היינו ביחסים יותר טובים.

לשחרור הבלוגרית, המסדר יעבור לפיג'מה. הקשב.