אז למה אנחנו מתלבשות?
בשביל עצמנו. בשביל נשים אחרות. בשביל גברים אחרים. בשביל האסתטיקה. בשביל הכייף. כי חייבים.
כל אחת וסיבותיה.
אני? אני מתלבשת בגלל הכייף.
אבל קורה שדברים נוספים מתערבבים בכייף הספציפי הזה, וכשכמה דברים כייפיים שאני אוהבת - נשים, העיר האהובה עלי בארץ (בואו.... העיר *היחידה* בארץ) ובגדים יפים - מתערבבים, הרי שאני ברקיע השביעי. לפעמים מילולית.
וכך מצאתי עצמי קרובה מאי פעם לשמיים, על גג ממש גבוה של חניון, ביום שישי אחד אחה"צ, אחרי שהחום הזוועתי של תל אביב שכך מספיק כדי שאהיה מסוגלת בכלל לחשוב על בגדים בלי לבכות, עם שלוש נשים נהדרות, קצת אלכוהול שלא נגעתי בו (נדבר פעם על תקופת היובש שבה אני חיה), המון יונים (זה היה החלק הפחות משמח) ולבושה בבגדים יפים.
ממש יפים.
ושמחה, ומרוצה מעצמי ומהחיים, ועם נוף מהמם עד הים.
כל זה קרה בזכות אחת, לירון, הבעלים של אונצ'יק, מעצבת בוגרת בצלאל (וגם בזכות הצלמת המופלאה טל צבר והבלוגרית הנהדרת הילה מ"תלתלים") שדאגה להביא את כל הדברים החביבים האלה תחת כיפת שמיים תל אביבית אחת בשעה שבה בעלי היה מוכן לפרגן לי נטישה עם שלושה ילדים עצבניים שהחופש הגדול כבר יצא להם מהאוזניים. אה, רגע, זה בעצם אנחנו. אני מתקנת: שלושה ילדים שפרקו כל עול ומוכנים להמשיך כך לנצח.
אני מאוד אוהבת נשים. אני במובהק ובאופן חד משמעי "בת של בנות". יש לי תקשורת טובה, פתוחה ומעשירה עם נשים אחרות. וכשאני לובשת שמלות יפות אני באופן כללי יותר קומוניקטיבית וחביבה. מפה לשם העברנו שעתיים של קשקושים, צחוקים, דיבורים שיפה להם השתיקה, בחירת דירות עתידיות שראינו מהגג ושלעולם לא נוכל להרשות לעצמנו, והחלפת בגדים תחת כיפת השמיים.
השמלות של לירון הן שמלות של דרמה, ואחרי שפוגשים אותה ברור מאוד למה, וגם ברור מאוד איזו. זו לא דרמה של גיל הנעורים תעצרו-אותי-אני-הולכת, אלא דרמה נשית בוגרת, מגובשת ומהנה לגמרי. זו דרמה שאומרת: תסתכלו עלי. אני כאן ואני מופלאה. ואני מתרה בכם שלא תנסו אפילו לחשוב אחרת. וכזו בדיוק היא לירון. והנשיות הזו, שמקבלת את עצמה, שאוהבת את עצמה ושמספרת על זה לעולם בלי להתבלבל ובלי לגמגם (ואם אפשר אז מכותנה רכה ומלטפת) - היא בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהבת נשים אחרות, ומוכנה להתלבש בשבילן.
אפילו באוגוסט, בתל אביב, על גג של חניון.
עדכוני "מה לבשתי היום" ושאר הגיגים קצרים: כאן.
בשביל עצמנו. בשביל נשים אחרות. בשביל גברים אחרים. בשביל האסתטיקה. בשביל הכייף. כי חייבים.
כל אחת וסיבותיה.
אני? אני מתלבשת בגלל הכייף.
אבל קורה שדברים נוספים מתערבבים בכייף הספציפי הזה, וכשכמה דברים כייפיים שאני אוהבת - נשים, העיר האהובה עלי בארץ (בואו.... העיר *היחידה* בארץ) ובגדים יפים - מתערבבים, הרי שאני ברקיע השביעי. לפעמים מילולית.
וכך מצאתי עצמי קרובה מאי פעם לשמיים, על גג ממש גבוה של חניון, ביום שישי אחד אחה"צ, אחרי שהחום הזוועתי של תל אביב שכך מספיק כדי שאהיה מסוגלת בכלל לחשוב על בגדים בלי לבכות, עם שלוש נשים נהדרות, קצת אלכוהול שלא נגעתי בו (נדבר פעם על תקופת היובש שבה אני חיה), המון יונים (זה היה החלק הפחות משמח) ולבושה בבגדים יפים.
ממש יפים.
ושמחה, ומרוצה מעצמי ומהחיים, ועם נוף מהמם עד הים.
כל זה קרה בזכות אחת, לירון, הבעלים של אונצ'יק, מעצבת בוגרת בצלאל (וגם בזכות הצלמת המופלאה טל צבר והבלוגרית הנהדרת הילה מ"תלתלים") שדאגה להביא את כל הדברים החביבים האלה תחת כיפת שמיים תל אביבית אחת בשעה שבה בעלי היה מוכן לפרגן לי נטישה עם שלושה ילדים עצבניים שהחופש הגדול כבר יצא להם מהאוזניים. אה, רגע, זה בעצם אנחנו. אני מתקנת: שלושה ילדים שפרקו כל עול ומוכנים להמשיך כך לנצח.
אני מאוד אוהבת נשים. אני במובהק ובאופן חד משמעי "בת של בנות". יש לי תקשורת טובה, פתוחה ומעשירה עם נשים אחרות. וכשאני לובשת שמלות יפות אני באופן כללי יותר קומוניקטיבית וחביבה. מפה לשם העברנו שעתיים של קשקושים, צחוקים, דיבורים שיפה להם השתיקה, בחירת דירות עתידיות שראינו מהגג ושלעולם לא נוכל להרשות לעצמנו, והחלפת בגדים תחת כיפת השמיים.
השמלות של לירון הן שמלות של דרמה, ואחרי שפוגשים אותה ברור מאוד למה, וגם ברור מאוד איזו. זו לא דרמה של גיל הנעורים תעצרו-אותי-אני-הולכת, אלא דרמה נשית בוגרת, מגובשת ומהנה לגמרי. זו דרמה שאומרת: תסתכלו עלי. אני כאן ואני מופלאה. ואני מתרה בכם שלא תנסו אפילו לחשוב אחרת. וכזו בדיוק היא לירון. והנשיות הזו, שמקבלת את עצמה, שאוהבת את עצמה ושמספרת על זה לעולם בלי להתבלבל ובלי לגמגם (ואם אפשר אז מכותנה רכה ומלטפת) - היא בדיוק הסיבה שאני כל כך אוהבת נשים אחרות, ומוכנה להתלבש בשבילן.
אפילו באוגוסט, בתל אביב, על גג של חניון.
עדכוני "מה לבשתי היום" ושאר הגיגים קצרים: כאן.
פוסט נהדר. הצלחת להעביר נפלא את החוויה שחווינו במילותיך המופלאות.
השבמחק