רשומות
אני ילדת שנות השמונים.
במובנים רבים שנות השמונים הן בעיני עשור שראוי להתאבל עליו ולמחוק אותו מדפי ההיסטוריה. המובן העיקרי ביניהם הוא האופנה. אני לא יודעת מה חשב לעצמו המין האנושי כשעיצב, יצר ולבש את אופנת שנות השמונים. אני מעדיפה שלא לנסות להבין, כי הדחקה נראית לי כמו פתרון מתאים יותר. אבל מסתבר שיש צלקות שגם אם מדחיקים אותן צפות מדי פעם אל פני השטח, ודורשות עבודה, התמודדות, חשיפה והשלמה.כמו רוב ילדי שנות השמונים, אני זוכרת את ריטה.
ליתר דיוק - אני זוכרת את הכתף של ריטה. אני זוכרת אותה מאינסוף החיקויים, הדאחקות, הצחוקים והדיבורים שנחשפתי אליהם אי שם ב 1986 ובשנים שלאחר מכן. כתפיים חשופות נותרו בזכרוני האופנתי, שהוא הזכרון המדויק והיסודי ביותר שיש לי, כפאדיחה שאין עליה כפרה.
והנה הגיעה שנת 2016, והכתפיים יצאו שוב לאור. ולאחר מחשבה מעמיקה הגעתי למסקנה שלפעמים אפשר אפילו ללבוש זאת בחן, בתנאי שלא מזמזמים תוך כדי שירי אירוויזיון.
הנה הצעות ההגשה שלי.
1. סריג של Religion, סטורי.
כי הוא אפור ורך, באורך המושלם, בצבע המושלם ועם מחשוף הכתפיים העדין ביותר באופן מושלם. או משהו פחות עילג מזה אבל מתמוגג באותה מידה.
2. עוד סריג, עוד אפור, עוד כתפיים. נקסט.
אין מה לעשות: קשה יותר לטעות עם סוודר אפור. בעיקר אם במקרה יש לו צמות.
אלא אם כן אתן אני, כלומר, בעלות חזה גדול, ואז סוודר עם צמות מפחיד אתכן עד כדי סיוטי לילה.
3. סריג שחור בגזרה רחבה, תכשיטי סאשה.
הוא נראה כה מחמם וחברותי, ובעיקר הוא נראה סלחן גדול שלא יכעס על כל הקילוגרמים שתצברו במהלך החורף.
4. שמלה בשחור לבן, אסוס.
בעקרון הנטייה שלי היא ללכת על הבסיסי ביותר כשקונים בגד שהוא טרנדי, כדי לא להעמיס טרנד על טרנד. אבל שחור לבן זה כבר מזמן קלאסיקה ראויה. אז לכו על זה.
5. חולצה בשחור לבן של תמר פיס.
אני מודה שאלו לא בדיוק כתפיים, אבל למרבה המזל אני עוסקת פה באופנה ולא באנטומיה ואני יכולה לשחרר את נטייתי הטבעית לדייקנות לטובת התלהבות מפריט יפה של מעצבת נהדרת.
6. שמלת סווטשירט עם רוכסן בכתף, בל אנד סו.
למי שבניגוד אלי חושבת שההופעה של ריטה הייתה בלתי נשכחת אין אה גוד ויי.
וכעת קבלו אותן במחיאות כפיים: הכתפיים שלי, בסווטשירט שקניתי בסוף העונה שעברה.
