יום שלישי, 29 באוקטובר 2013

אורורה בוראליס

לפעמים אני טועה.
אבל גם כשאני טועה - אני קצת צודקת.
אחרי הקולקציה היפנית של שלומית אופיר בשנה שעברה, שהשתפכתי עליה במרץ מטריד, אמרתי לעצמי שבפעם הבאה אני אהיה חזקה יותר, עמידה יותר, אמיצה יותר - ולא ארצה את כל הקולקציה הבאה. גם כי אני הולכת ונהיית חסכנית (אמהבולשיטאמהמ) ומכלכלת צעדיי בחוכמה (אהמבולשיטאהמ) ולומדת להסתפק במועט (אמהבולשיטטטטטטאהמ), וגם כי השילוב בין שלומית אופיר והאסתטיקה היפנית היה כל כך מוצלח שלא האמנתי שאפשר לשחזר הצלחה כזו ובטח שלא להתעלות עליה.

אז טעיתי.
ולו היה לי כובע והוא לא היה יקר מדי - הייתי אוכלת אותו. 

אבל צדקתי: צדקתי כשאמרתי ששלומית אופיר נפלאה. עובדה, הקולקציה השנה לא נופלת בכלום מקודמתה.

הקולקציה נקראת "אורות הצפון". כמו שאר הקולקציות של שלומית אופיר היא מהודקת, מבוצעת למופת ואחידה ברמתה (במילים אחרות - כל התכשיטים מתכתבים היטב עם הקונספט, וכולם יפים ומעוררי חשק).

לאחר שהתעמקתי בקולקציה ברזולוציות כאלה שאני חושדת שעלה לי המספר במשקפיים, בחרתי בפינצטה (טוב, יותר כמו מלקחיים, עקב ריבוי הבחירות) את הפריטים החביבים עליי ביותר.

מה אקנה השנה?
את השרשרת הזו. ללא תחרות.


מה הייתי קונה השנה אם הייתי בעניין של חינוך ביתי? 
1. את בתי שטוקהולם.
אם לא לגור, אז לפחות לענוד בגאווה. 


2. את שרשרת הסיף.
כי אין כמו תכשיט שמחייב אותי לגגל ומלמד אותי משהו שלא ידעתי. בפעם הבאה שמישהו יגיד משהו על כוכב סיף - עניין תדיר בשיחות היומיום שאני מקיימת, כמובן, לצד מכניקת קוונטים ושירת הייקו - אוכל לזרוק בשאננות משהו על אודות קבוצת הכוכבים שאליה הוא משתייך. או סתם לנופף בהפגנתיות בשרשרת שלי. סביר להניח שהשניה מבין האפשרויות.

3. את עגילי אניד.
שילוב הצבעים, העדינות, והעובדה שבתור ילדה חשבתי שאניד בלייטון היא אלוהים מכריע לטובתם. 



4. את עגילי היער הארוכים.
העגילים האלה מזכירים, קונספטואלית, עגילים של שלומית אופיר שקיבלתי במתנה ליום הולדתי בשנה שעברה והתגלו כאחד הפריטים השימושיים ביותר שברשותי. יש לי נטייה להעדיף פריטים מרובי פרטים, צבעים ונוכחות - אבל בסופו של יום הקלאסיקות הן אלה שבאמת משלימות עבורי את המראה, עובדה מצערת שאני נוטה לשכוח בנוחות בתור לקופה כשמשהו צבעוני ומנצנץ קורא בשמי.



את הקולקציה המלאה אפשר לראות בפייסבוק של שלומית אופיר ובאתר שלה. 


יום רביעי, 23 באוקטובר 2013

שופו, הביטו וראו!



נתחיל בחדשות איומות, נוראות, מצערות ושוברות לב: השנה לא אלך לשופוני.
כמובן, זה מצער, מחריד וקורע לב בעיקר בשביל המוכרים בשופוני. שאר האוכלוסיה יכולה להמשיך בחייה בנחת. בעיקר בעלי.
מי שכן ילך לשופוני ימצא שם - למרות העדרי - שפע דברים יפים, נעימים ומרונני נפש להביט בהם.
לו הייתי (רוטשילד) הולכת לשופוני, הנה מה שהייתי מודדת, עונדת, אוחזת ורוצה. ממש ממש רוצה:

1. מגפי שלושה אבזמים, אדי כלאב. 990 ש"ח בשופוני.
במחירים שמגרדים את האלף מלמעלה, למטה ומאחורי האוזניים, אני מוכנה לרכוש רק פריטים קלאסיים לחלוטין. כאלה שגם בעוד חמש שנים ארצה להשתמש בהם. ואם יש להם מאחוריהם אמא ואבא שמייצרים פריטים איכותיים ונותנים עבורם שירות טוב ואני יכולה להיות בטוחה שגם בעוד חמש שנים אוכל להשתמש בהם - הרי שאני מוכנה לשקול את הנושא בכובד ראש ובכובד ארנק. והמגפיים האלה עונים על כל דרישותיי ולמעלה מכך.



2. נעלי עקב של קאלה, 350 ש"ח לפני הנחה (20%).
אני לא נועלת נעלי עקב, אני לא צריכה נעלי עקב ואני לא מתלהבת בד"כ מנעלי עקב.
אבל את כל הסעיפים האלה אני שוכחת נוכח השלמות העקבית הזו.

רק חבל שאין גם בשטוח.




3. מגפי האנטר מטאליים.
אלוהי הנעליים עדי שאם יש משהו שאני לא צריכה זה עוד זוג מגפיים. ובטח שלא מגפי גשם. ועל אחת כמה וכמה לא מגפי גשם שאראה בהם כמו רובוקופ. אבל אותו אלוהי נעליים גם עדי שלהיות רובוקופ מעולם לא הייתה אופציה מושכת יותר. שמישהו יביא לי משאבת שמן.

4. נעלי סירה של מיכל מילר.
אפילו עם מחלת ים כמו שלי, שגורמת סבל רב גם ביבשה, אני מוכנה לשוט עם הנעליים המושלמות האלה.


5. מגפונים לבנים של אברמיי.
השנה אני במצב רוח למגפונים לבנים. באורח פלאי, אני נתקלת בהם המון. הייתי רוצה לטעון שזה כי המעצבים קראו את מחשבותיי והבינו שאני אלילת סטייל ושעליהם לייצר עבורי מגפונים לבנים, אבל נדמה לי שיש הגדרה ב DSM למצב בו אטען כזה דבר - והיא לא מאוד מחמיאה. אז רק אגיד שאני סובלת כנראה מהמחלה הקלאסית הידועה "אפקט מסיבת הקוקטייל". פשוט במסיבה שלי, כולן נועלות מגפונים לבנים.


6. מגפיים בשני צבעים (ובאלכסון!). נורמן אנד בלה. 1060 ש"ח ביריד.
השנה, מגפיים בשני צבעים הם כוכבי המגרש. הבעיה היא שמדובר בטרנד, וקשה לי מאוד לשלוף את הארנק אצל מעצבים בשביל טרנד (תיאמר האמת - גם בחנויות זולות אני לא שולפת אותו בקלות בשביל טרנד. הצטרפו אליי לקבוצת הפייסבוק החדשה שאני יוזמת: קונות עילאיות ומתנשאות. ועניות). אבל יש לי תחושה שהמגפיים האלה, שעושים טייק מעניין על הטרנד, עדיין יראו לי כמו שוס גם השנה הבאה, ובזו שאחריה. אני מאתגרת את קוראותיי במידה 39 (גם 40 הולך) לנסות, ואם זה לא מצליח - דברו איתי בתחילת העונה הבאה. אני לא בוחלת בירושות.



7. תיק עם צווארון, Twelve Inch Bags.
890 ש"ח לפני הנחה.
אני והתיק הזה מנהלים רומן מתוקשר (הוא מתוקשר כי למרות מעלותיו הרבות התיק לא יודע לדבר, ואני נאלצת להעביר את מסרי האהבה האינטמיים שלי דרך יוצריו. זה קצת מביך, אבל מה לא עושים בשביל האהבה?) אין מילים בפי לתאר את גודל השלמות: שילוב הצבעים, הטקסטורה, הצווארון. אני רוצה שהתיק הזה יינשא לי ויילד לי ארנקים קטנים.



אז לכל ההולכות לשופוני, לכל המוכרים בשופוני, ולכל מי שכמוני, משתפן - הנאה רבה, קנייה מוצלחת ופשיטת רגל מעודנת ושיקית ככל האפשר!

יום חמישי, 10 באוקטובר 2013

מעשה בשמלה


הכל התחיל בשמלה.
ראיתי אותה באתר של קסטרו וחשבתי שהיא צריכה להיות שלי.
חשבתי גם שאני צריכה להתחתן שוב בשבילה, אבל אני עדיין מתאוששת מהחתונה הראשונה.
ואז היה ראש השנה וקיבלתי תלושים.
לקסטרו.
והיה לי יום הולדת וחברות הוציאו אותי למסעדה.
ואמרו לי להתלבש יפה.
ובמקרה הייתי בקסטרו כמה שבועות לפני כן, עם התלושים, ובמקרה הייתה איתי חברה, ובמקרה מדדתי את השמלה, ובמקרה היא אמרה לי "תקנייייייי את השמללללללההההההה המהממממממממת הזאתתתתת" (טוב, אולי היו יותר אותיות כפולות כשהיא אמרה את זה, אני לא זוכרת כבר בדיוק). אני אומרת לכם, מקריות היא עסק מופלא, ואיכשהו זה תמיד נגמר אצלי עם שקיות שופינג. היקום הוא מקום מלא הפתעות, ובשבילי הפתעה היא כל דבר שמגיע עם טיקט. וגם נעליים זה בסדר.

והשאר היסטוריה.

טוב, לא היסטוריה, אבל בהחלט כמה שעות מחיי שאני מעדיפה להדחיק ושכללו הפקת אופנה מאולתרת שבה השתתפנו אני, השמלה, נעליי החדשות והמושלמות מלוליטוט (מתנת חברתי האהובה שרון) המצלמה, השכנה מלמעלה וברגעים לפני שנמלט משם - את בעלי.

חוץ מבעלי, שטרם הצלחתי למצוא, לכל המעורבים בדבר שלום. אם כי יתכן שהשכנה מחפשת מקום חדש לגור בו. אני לא חזקה בהפקות אופנה, ואני גם לא פוטוגנית בעליל, אבל עשיתי כמיטב יכולתי שלא להרוס לשמלה ולנעליים את הערב.

ניסיתי לרכך אותה עם ז'קט ג'ינס. 


יתכן שהסתובבתי.
הרבה. 


 הרהרתי במשמעות החיים. 


ולבסוף הגעתי למסקנה שאני זקוקה לתמונה כזו.
זו תמונת "זו המסיבה שלי ואני אבכה אם אני רוצה. ואני רוצה."


אבל בסוף לא בכיתי. טחנתי המון סושי וקצת סלט, אכלתי עוגה למרות שתקעו בה זיקוק ורק ייבבתי חלושות כשהמלצרית שרה לי "יום הולדת שמח". אני מקווה שזה היה מביך בשבילה כפי שזה היה בשבילי. וכעת נגמרו החגיגות ואני יכולה להמשיך לחיות את חיי בנחת. זקנה יותר, בהחלט לא חכמה יותר, אבל עם נעלי קאפקייק. מי יכול לרצות יותר מזה?

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

האצטקים על הגדרות

מעולם לא הייתי בחורה של הדפסים אתניים.
גיאומטריים כן, א-סימטריים קצת פחות, קיטשיים בהחלט. אבל אתניים? בעדה שלי זה לא מקובל. אנחנו אוהבים בז'.
כל זה השתנה לפני כמה שבועות כשעיני החדה והמתוחכמת עד אין קץ צדה זוג נעליים שעין אדם לא שזפה מעולם.

טוב, האמת שראיתי אותן בעמוד הפייסבוק הגאוני של סטורי. אבל זו לא הנקודה. היו שם נעליים ואני ראיתי אותן. וחמושה במניית יום ההולדת שלי - גם רכשתי אותן במחיר המופקע של מאה וחמישים טובין ותקילין כולל משלוח, החזרות והחלפות. ואושר.
ומאז ימיי ולילותיי ובעיקר האינבוקס שלי בתפוז ובפייסבוק מלאות אצטקים. או ליתר דיוק, בנות שרוצות אצטקים. נעליים של אצטקים. ואת כל השמחה הזו החלטתי לחלוק גם אתכן.

אז מי אלה, האצטקים? 
האצטקים חיו במקסיקו ואף שלטו בה בין המאות ה 14 ל 16 לספירה במסגרת ברית שכרתו עם שבטים נוספים. נפילתם הייתה קשורה במגיפת האבעבועות השחורות, וכן בקולוניאליזם הספרדי בדרום אמריקה. הייתה להם מיתולוגיה עשירה ואכזרית וטקסים שכללו בין השאר אכילת בשר אדם. אנשים נחמדים ונעימים לבריות.
אבל מה שבאמת חשוב לנו לגביהם זה שהייתה להם שפת סמלים, שבנסיבות אופנתיות מסוימות היא שוס בינלאומי. נגיד, על הנעליים שלי.

ומה באמת לגבי הנעליים שלי?
אני לא חזקה בהפקות אופנה. אין לי סבלנות, חשק או כח להצטלם בשעותיי הפנויות הרבות (בין שמונה וחצי לתשע וחצי בערב, רגע לפני שאני מתחילה לנקר על הספה במרץ). אבל בשביל הנעליים האלה עשיתי מאמץ מיוחד והצטלמתי, רק כדי להראות כמה אינסופיות הן האפשרויות. בחרתי בנעליים בגוונים כחולים ובדיעבד אני לא בטוחה שצדקתי. ייתכן שדווקא השחור-אדום, שקצת הפחיד אותי, היה מאפשר לי יותר חופש אמנותי וכובל אותי פחות לחיבוקו המנחם והמרגיע של הג'ינס. אבל לא בוכים על נעליים-שננעלו-בלי-לעשות-שפשופים. בעיקר אם הן מתמזגות ממש יפה עם השטיחון שמתחת לכיור.







האם זו אהבת אמת?
כנראה שכן.