מוטל בספק

אני חובבת קונצנזוסים. בתור פליזרית מבטן ומלידה, אני אוהבת כשכולם מסכימים, מרוצים ומאושרים.
ולבושים היטב.
אבל זה כבר דיון נפרד.

עם זאת, קורה שאני נתקלת בפריט, מתאהבת בו עד מעל לראשי, ואז מגלה שחצי מאנשי העולם שונאים אותו. ואז מתחיל דיון פנימי שלם: האם אני מסוגלת ללבוש משהו שחלק מהאנשים חושבים שהוא מכוער? למה אכפת לי? למה כל כך אכפת לי? למה כל כך כל כך אכפת לי? שבסופו אני בד"כ מגיעה למסקנה העגומה שמאוד מאוד אכפת לי.
אבל אני לובשת את הפריט בכל מקרה.
ולפעמים - כל השאר משנים את דעתם.

הנה מדגם של פריטים שנויים במחלוקת שביקרו בארוני, חלק לזמן ארוך יותר וחלק לזמן קצר להחריד.

אלה שנשארו:

1. ג'ינס אסיד ווש מאסוס.
הג'ינס הזה עורר הרבה תגובות. בקבוצה שאני כותבת בה הדעות היו חלוקות: הגזרה שלו מעולה ללא עוררין, אמרו שם. והוא גם נוח להחריד, אני מוסיפה. אבל לגבי הצבע הייתה אי הסכמה גורפת. במקום עבודתי הייתה התלהבות ללא עוררין. ובעלי לא אמר כלום. שזה סימן טוב.
בדרך כלל.

2. שמלה שחורה לבנה מאסוס.
בפעם הראשונה שהעליתי תמונה של השמלה הזו לפייסבוק התגובות היו פושרות עד בלתי נלהבות. ונכון - בלי חגורה היא באמת לא מושלמת. אבל לדעתי רואים מיד את הפוטנציאל.
במציאות היא מושלמת: הדוקה במידה הנכונה בחלק העליון, מבריקה במידה הנכונה ליום יום, ארוכה במידה הנכונה כדי לשדר שיק בלתי מתאמץ וגיאומטרית כל כך שאפשר כמעט לחשוב שאני אחת שעשתה יותר משלוש יחידות במתמטיקה.

3. שמלה של טל בק.
השמלה הזו מכונה "השמלה הבלתי פוטוגנית" שלי. כמו הבעלים שלה, היא לא מגיבה טוב למצלמות. הצבעים שלה לא עוברים טוב (הידעתם? אני ממש לא ג'ינג'ית, כל עוד לא מכוונים אליי מצלמה) היא קצת רחבה יותר בצילום (גם אני! גם אני! אמרה לעצמה בשכנוע!) והחן שלה פשוט לא עובר מסך (.).
כשקניתי אותה קצת חששתי מהיכולת שלי להתאים לה נעליים, אבל כפי שהתמונות מוכיחות - ארבעה זוגות אינם טועים.

4. שמלה עם קטע מאסוס.
הקטע עם השמלה הזו הוא הגב. וזו גם הבעיה. אני לא מרגישה בנוח ללכת ככה לעבודה. אבל לאחר התחבטויות והתאמות (דהיינו, אחרי שניסיתי אותה עם גופיה מתחת) הוחלט שהיא נשארת, ומאז היא נלבשה בהצלחה מרובה. אף גב לא נפגע במהלך לבישת שמלה זו, מלבד שלי, קצת, כשניסיתי לכפתר אותה לבד.

ואלה שחזרו לחנות:1. ג'ינס בהיר בהיר מזארה. הקהל התנגד בלהט. בדיעבד אני קצת מתחרטת שלא עמדתי על שלי, או יותר נכון, לבשתי את שלי.

2. שמלה צבאית מאסוס.
אני זוכרת אותה כאילו זה היה אתמול: צבאית, בצבע מושלם, מבד נעים. ועושה מהחזה שלי פיתה על לבנים. אולי הייתי צריכה להתעקש גם עליה. זה לא כזה סיפור להסתובב עם בלון חמצן.

אני תמיד משתדלת ללמוד מטעויות, אבל טעויות העבר מלמדות אותי בעיקר שעוד אעשה טעויות אופנה רבות, אנשים רבים עוד ישנאו את בגדיי ויש סיכוי שבימים מסוימים גם אני אשנא אותם. לפיכך, אני מתרגלת מדיטציה וזן. סתם. אני עושה הרבה שופינג כדי להתרגל לטעות ולהשאר בחיים. זכרו: רק מי שלא עושה - לא טועה.

עד 120

אמר המשורר, ולא פירט: בשקלים? בדולר? ביורו?

כן, זה שוב הזמן הזה בשנה: יום ההולדת שלי מתקרב.
ברגעים הבודדים בהם אני לא מדוכדכת עד אימה, בטוחה שאני זקנה בלה, מסוחררת מאימה בשל קצב חלוף הזמן ותוהה מה בעצם עשיתי עם עצמי כל השנה כשאחרים השלימו דוקטורטים בהצטיינות וסיימו פוסט תוך חודש, ילדו חמישיות והניקו אותן, ראו את כל העולם בשמונים ימים והצליחו לקנות את הפריט הנחשק של העונה בזארה במידה שלהם *לפני* שאזל אבל *אחרי* שנכנס לסייל סופונה, אני חולמת.
אני חולמת על המתנות שהיו קונים לי חבריי, מכריי ואהוביי, לו היינו כולנו מיליונרים ואם העולם היה מתנהל כפי שהוא צריך, כלומר, סובב סביבי. והוא לא. מה שמביא אותנו מיד בחזרה לדכדכת. בואו נדבר על מתנות!

מה אני רוצה לקבל השנה? 

1. צמיד פפיטה של עדינה פלסטלינה. 1090 ש"ח.
כי מי שאמר שכסף לא יכול לקנות שיק פשוט לא ראה את הצמיד הזה.

. 

2. תיק של נטע שדה לארנקי עמנואל. 1127 ש"ח.

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני לא מאמינה באלוהים - אבל בכפתור הצהוב בתיק הזה אני לגמרי מוכנה להאמין.

3. נעלי קאפקייק של לוליטוט, 450 ש"ח.

זה משמין, אבל רק מהנחת שהייתי מקבלת כל פעם שהייתי מסתכלת על רגליי.

4. סט עגילים ושרשרת ממגנוליה, כ 800 ש"ח.

שני דברים קרו לי השנה: גיליתי מחדש את חדוות תכשיטי הכסף (ובתגובה ישירה לכך איבדתי המון כסף-כסף. נדמה לי שקוראים לזה "לבזבז") וגיליתי מחדש את חדוות הסטים. אני מלאת חדווה. מנהל הבנק קצת פחות.

5. נר עוגת יום הולדת, Cassata Nova, 499 ש"ח.
יש לי חיבה מטופשת לנרות. זה קישוט מקסים שמתכסה ג'יפה במהירות חסרת תקדים ועומד בסתירה מוחלטת לאופיי הפרקטי והמתנגד טבעית לקיטש (בפסיכולוגיה קוראים לזה הדחקה). ועדיין, אם כבר חייבים להביא לי עוגה, אז את זאת בבקשה. 

מה באמת קניתי לעצמי?
את השמלה הזו מקסטרו, בתווי החג. במציאות היא יפה עוד יותר. עכשיו אני רק צריכה לקבל במתנה מקום ללבוש אותה אליו, והדכדכת שלי תשתפר קצת.

אתם יודעים מה עוד ממש משפר דכדכת? 

היום שאחרי יום ההולדת. פתאום קם אדם בבוקר, ועד היום ההולדת הבא שלו יש עוד שנה שלמה שבה הוא יכול לבזבז את ימיו בקנדי קראש ולחשוב שזה בסדר. כי בטוח שעד יום ההולדת הבא שלו הוא יגיע לירח, או לפחות יגמור את התואר השני, ולא יצטרך להיות מדוכדך. שנה אחר שנה אני נופלת בפח הזה, וכיוון שזה מעולם לא הכתים לי אף בגד בצורה בלתי הפיכה - אני לא לומדת לקח. 

שניים כמו זוג נעליים

הימים חולפים, שנה עוברת - ואני עדיין בענייני שחור לבן. אני גם בענייני נעליים. אני תמיד בענייני נעליים.
אז אמרתי לעצמי: שחור לבן.
ונעליים.
בואו נעשה משהו עם כל הטוב הזה שהיקום שפך עליי. 

בארוני מככבים כמה זוגות שחורים ולבנים כאלה, וכל פעם מחדש אני נרגשת לגלות כמה הם שימושיים, משדרגים כל הופעה, וממשיכים לשמח אותי פעם אחר פעם אחר פעם. 

הצעות הגשה: 
נעלי סלינג-בק של רוני קנטור

נעלי בלרינה של מליסה

נעליים מנוקדות של קסטרו

הנעליים שלי ישנות כולן, אבל הנה כמה הצעות שתוכלו לרכוש ולנעול בשמחה, דיצה, רינה ואושר אינסופי, ולנטוף שיק, סקס אפיל וסטייל בלתי מתפשר (או משהו כזה).


1. קושקה.
מחקרים מראים: יש משהו מושלם יותר מנעליים בשחור לבן. נעליים בשחור, לבן ואדום.
אי אפשר להתווכח עם מדע.

2. נעלי קטלינה.
המחקרים מהסעיף הקודם גם אומרים שנקודות זה בריא ללב. בעיקר אם הן בשחור לבן.

3. נעלי ניוז.
עזבו אתכם ממחקרים, אני אומרת לכם, מנסיון: הנעליים האלה מושלמות. 

4.  מליסה מפוספסות, רשת סטורי.

יש גם עם נקודות. אני רק אומרת.

5. שחורות,
לבנות
ועם חרוזים!

21 פאונד באסוס.

והזוג הכי שחור לבן בעולם: נעלי הברבור של שני בר (ותודה להדס על התזכורת!)

יש רק סיבה אחת שהן לא בארוני. בעצם, חמש סיבות: חמישה ס"מ. אני יוצאת בקריאה נרגשת: גרסה שטוחה! גרסה שטוחה! העם דורש גרסה שטוחה!

העם נקעה נפשו, כלומר, רגלו, והוא לא הכי יציב, ולא יודע ללכת על עקבים, ובאופן כללי די מגושם, והכי נוח לו בשטוח*.


*כשאני אומרת "העם", אני מתכוונת לעצמי.