לפעמים חלומות

אני לא יצור רומנטי. אני אלרגית לרוב סוגי הפרחים, אני מעדיפה שלא יביאו לי שוקולדים כי אז אוכל אותם, ומחוות פומביות עושות לי בעיקר פאדיחה. גישתי זו הצליחה להרוס לפחות שלושה גברים מוצלחים מאוד ורומנטיים במידה (וסליחה עם בנות זוגם הנוכחיות), אבל, מסתבר, לא את בעלי.
מזל.
בסוף רשומתי הקודמת ייחלתי למחווה רומנטית גדולה. כזו שמעולם לא עשו לי. ובצדק לא עשו: אני מאוד מסרסת בכל הקשור לג'סטות ענק. ובכל זאת האיש שלי, שכבר למד לא להביא פרחים או שוקולדים או לכנות אותי בשמות חיבה שמורכבים מהברות ושורוקים - זכר ואף ביצע רומנטיקה אמיתית.

אחרי שראה אותי מריירת שבועות ארוכים על שרשרת מדהימה ומטריפה, האיש הודיע לי בערב החג שהוא נוסע לקנות טלוויזיה.
הייתי שמחה להגיד שכאן חשדתי, אבל האמת שידעתי שהאיש מרייר על טלוויזיה כבר המון זמן.
הוא לקח את הילדון איתו.
וגם כאן הייתי צריכה לחשוד - כי בעצם איך יוביל טלוויזיה בלי לקפל את המושב האחורי?
אבל לא חשדתי.
ואז הוא גם נעלם לשעתיים, כשאמר שהוא רק נוסע לעיר הסמוכה.
ולא חשדתי.

ואז הוא חזר, והילדון הושיט לי שקית שמייד ידעתי מה יש בתוכה (*כאן* חשדתי) וכעת אני הבעלים הגאים - גם של בעל מהמם וגם של שרשרת מהממת. רק אל תשאלו את מי אני אוהבת יותר, זו שאלה מכשילה.

השרשרת הנפלאה היא עבודה של עדינה פלסטלינה.
האתר שלהם מספר שהם מכינים תכשיטים בעבודת יד ועובדים עם כסף, זהב וחימר פולימרי. התוצרים מהממים. האיש מדווח שהסטודיו, ביפו, מהמם לא פחות - לקחו את הילדון לסיור בחדר עם רצפת זכוכית, והראו לו עתיקות. הוא חזר מלא חוויות ונרגש מאוד (אם כי פחות מאמא שלו). הוא אפילו ידע לספר שהתמונה הזו של התליון נמצאת בסטודיו (עין לפרטים. כן, בהחלט שלי.)

והשרשרת המדהימה והמטריפה? יפה עוד יותר במציאות. תצטרכו פשוט להאמין לי. ועד שאתחיל לרייר על משהו אחר באינטרנט (עניין של דקות ספורות) - אני מסופקת להחריד.
את התכשיטים של עדינה פלסטלינה אפשר להזמין (בחלקם) בקטלוג של Xנט, או דרך הפייסבוק, או דרך האתר. ואפשר לרייר ביעילות, ולקוות. לפעמים זה מצליח.

אי ליד אינדונזיה

זה מה שאומר בכורי החכם לקטנתי כשהיא אומרת "בא לי". ילד מחונך.
ובכל זאת נדרשת הבהרה: אני לא פוסלת באופן גורף את הביטוי "בא לי", אני פשוט מתנגדת להוזלתו. לפני שיורשו ילדיי לומר שבא להם, הם יצטרכו להבין ולהפנים את ההבדל בין בא לי הגחמתי לאני רוצה המחושב ולאני צריך המאופק. במילים אחרות, לפעמים באמת בא לבן אדם משהו - אבל יש הבדל בין מה שבא לבין מה שרצוי או נדרש או הכרחי.
לפיכך, ואחרי הקדמה שכזו, בא לי המון דברים.
בא לי אותם - כי אני לא באמת צריכה אותם. אני הרי לא מסתובבת עירומה ויחפה ברחובות העיר.
בא לי אותם - כי זה חשק רגעי שאולי יעבור בעוד כמה ימים ואולי לא.
בא לי אותם - כי זו גחמה. אבל אף אחד לא אמר שאי אפשר ליהנות מגחמות.
אז הנה רשימת הבא לי העכשווית, האביבית והנחשקת.

1. סנדלי (ולא סנדל, צק-צק-צק) הילי פרחוניים, 139 ש"ח, twentyfourseven.
כי הם אביביים ושמחים, כי הם זולים למדי וכי סוף סוף נמצא הפרח שלא יגרום לי להתקף אלרגי. מכסימום לשפשפת קלה.

2. סווטשירט הדפס סירה, 179.90, פולאנדבר.
כי הוא מתוק, עושה חשק להתכרבל, ותואם את הצלחות החדשות שלי. אני לא בטוחה מה זה אומר עליו, על הצלחות או עליי, אבל זה המצב.

3. סנדלי פלטפורמה בנייבי, 299 ש"ח, פולאנדבר.
אני מודה - חשבתי שלעולם לא אנעל יותר פלטפורמות. אבל כמו שאמרו גדולים, חכמים ואופנתיים ממני - לעולם אין לומר לעולם. זה תקף בעיקר למי שנוהג לומר "בא לי".

4. כפכפים עדינים-עדינים, 550 ש"ח, שני בר.
הם עוד לא בחנויות, אבל אני כבר חושקת בהם במרץ. השמועות (כלומר, דף הפייסבוק של שני בר, שממנו לקחתי את התמונה) מספרות שהזוג המקסים הזה יגיע בעוד צבעים. יש למה לצפות.

5. החצאית המושלמת, 320 ש"ח, רוני קנטור.
בגלל האורך, הצבע וההדפס. הנה פריט שבא לי עליו - ואני בטוחה שזה לא יעבור. היא גם קלאסית וגם עם קלאסה.

6. תיק של פיטר ג'נסן, 378 לירות, אסוס.
זה הכייף בבא לי: מותר שיבוא לי דברים שעולים כמו האוטו שלי.

7. מגש ארוחת בוקר מעץ, 199 ש"ח, לוליקה.
בכל זמן נתון בא לי לקנות לילדים שלי צעצועים, ואם במקרה הם מעץ ויפים במיוחד - בא לי עוד יותר. לוליקה, שהכרתי דרך הרשת, היא חנות מתוקה שנמצאת אי שם בצפון הרחוק (רחוק ממני, לפחות), אבל שעושה משלוחים בשמחה ובששון.

8. שמלת כתפיות, 89 ש"ח, הוניגמן קידס.
רק במידה שלי, בבקשה.

9. סנדלי עקב פסיכיים, 35 פאונד, כביסה סינית באסוס.
לא שאהיה מסוגלת לצעוד בהם, אבל זה מעולם לא עצר אותי בעבר.

ומה הכי בא לי?
שאישי היקר יעשה ג'סטה ויקנה לי את השרשרת שאני מריירת עליה כבר חודש וחצי לחג, כדי שאוכל להקדיש לה
רשומה. אם כי עכשיו, אחרי רשומה שלמה שמלאה בביטוי "בא לי", סיכויי קטנים מאי פעם!

איך יודעים שבא אביב?

התשובה פשוטה מכפי שאתם חושבים: מסתכלים על בהונותיי.
אם יש לי לק - סימן שהגיע האביב.

לכל אדם יש מוזרויות קטנות, טיקים כאלה שעושים אותו מי שהוא. לפעמים זה מקסים. לפעמים זה מטריד מאוד. אבל לכולנו יש את זה. אני - אני לא מסוגלת לראות את בהונותיי בלי לק. על אחרות זה בסדר. אבל אני עצמי אעדיף להסתובב באמצע אוגוסט במגפיים, רק לא לצאת מהבית בסנדלים בלי לק.
אז מיד כשהיום החם הראשון מגיע - יהיה זה בפברואר, מרץ או אפריל - אני שולפת את קופסת הלקים שלי וחונכת את בואו של האביב. והאביב, כידוע לכולנו, מבשר על בואו של הקיץ. ואם הקיץ מתקרב, הרי שעליי להתחיל לחפש לי בדחיפות סנדלים.

מה אנעל הקיץ?

1. כפכפי אצבע של מליסה, Precious Shop, 199 ש"ח.
לי ולמליסה יש רומן ארוך ומתמשך: היא מייצרת נעליים ואני קונה, נועלת ואוהבת אותן. מערכת יחסים שטובה לשני הצדדים. את פרשס גיליתי מוקדם יותר השנה דרך הפייסבוק ומאז אנחנו מנהלים מערכת יחסים שבה אני מטרידה אותם בשאלות אוויליות והם עונים לי בסבלנות ובאדיבות. ובסוף אני גם קונה מהם.
את הכפכפים האלה אהבתי מרגע שהנחתי עליהם את עיניי: שילוב הצבעים, התחרתיות והגזרה כולם זעקו "שלי". אני גם מתה על העובדה שהם מסתירים חלק ניכר מבהונותיי - חלק שאי אפשר, למרבה הצער, למרוח עליו לק, ולכן מן הראוי לכסותו בלב אדום גדול ותחרתי.

2. סנדלים של סם אדלמן, 120-130 פאונד, אסוס.
בשנה שעברה פגשתי את הסנדלים האלה ברשת עמנואל, ואז עשיתי את הדבר ההגיוני והלכתי לארוב להם באסוס. חודשים של חיכיון השתלמו: בסופו של דבר כשהמחיר ירד ל 60 פאונד נותר זוג אחד בלבד והוא היה במידתי. והיה לי קופון של 10%. יותר אות משמיים מזה אין. חוץ מ SMS ישיר מאלוהי הקניות - כל הסימנים היו שם.
בעיניי אלו הסנדלים המושלמים ליום יום: עדינים, עם עקב קטנטן ונוח, מתאימים להכל ומשדרים שיק חסר מאמץ.

הדגם הג'ינג'י שלי לא קיים השנה באסוס, אבל שני דגמים אחרים כן: כסוף ומנוחש. אני בעד הכסוף. למיטיבות חיכיון, אני מציעה לארוב. אם אתן נתקלות במישהי חבושה בקסדה בצבעי הסוואה כסופים ושמנתיים - דעו שזו אני. אורבת לזוג הימני.
(אם מישהי רוצה שאארוב לה למידה ספציפית היא מוזמנת לבקש!)

3. סנדלי פלטפורמה בלתי אפשריים של כביסה סינית, אסוס, 35 פאונד.
באופן עקרוני אני בחורה ארצית מאוד. מחוברת לקרקע אפילו. במילים אחרות - אני נוקעת קרסול רק מלהסתכל על משהו שיש לו עקב או פלטפורמה של יותר מסנטימטר. אבל הסנדלים האלה כל כך מצאו חן בעיניי בצבעוניות שלהם, והמחיר היה כה נוח, שהחלטתי שאני חייבת לנסות. ומרגע שהם היו בידיי ועל רגליי - לא הייתה דרך חזרה.
הצבע הזה כבר אזל, אבל אסוס מציעים גרסה גם בגווני חום מקסימים ומלבבים שאתן יכולות להזמין ולהוציא לסיבוב. כמו שמאחלים בתיאטרון: תשברו רגל.

4.  פיפ טואו פפיון מושלמות של רוני קנטור, 425 ש"ח. 
נתחיל בחדשות הטובות - יש גם באדום.
נסיים בחדשות הרעות (בשביל בעלי) - יש גם באדום.
כמו מכל הנעליים של רוני קנטור, גם הזוג הזה נוח להחריד, מתוק להפליא ובעיקר אני לא מסוגלת לסרב לו. ואלוהי הקניות עדי שניסיתי. אפשר לקנות אותן בחנות שלה, אפשר להזמין דרך אתר האינטרנט שלה או דרך החנות שלה במרמלדה (אם את יודעת את מידתך - לרוב מידה אחת מעל המידה הרגילה, אבל לא תמיד), ואפשר ואף רצוי להיעזר מדריך סינדרלה" הגאוני, שמאפשר הזמנה דרכה גם אם במקרה את לא יודעת מה מידתך בנעליים שלה. הצוות שם תמיד שמח לעזור ולייעץ.

5. נעלי לב אוריגמי, Coupleof.
לכל חבריי שמתכוונים להתחתן, אני מפצירה בכם: עשו זאת בקיץ הקרוב. אני זקוקה לכל תירוץ אפשרי כדי לנעול את נעלי העקב עוצרות הנשימה הנ"ל.

מה אני משתוקקת לנעול הקיץ:

1. נעלי פלמינגו של אוליב תומס, 790 ש"ח.
אין צורך להסביר למה אני חושקת בנעליים האלה. לצערי, במחיר כזה, גם אין צורך להסביר למה אשאר בסטטוס חושקת בלבד. עד שאצליח לשכנע את בעלי שאני לגמרי מסוגלת לצום חודש שלם כדי לחסוך עבורן ממון - הן יישארו על הדסקטופ שלי.

2. כפכפי אצבע של טורי בורץ' עם לב, עמנואל.
יש שתי סיבות לזה שלא אנעל את הסנדלים האלה: המחיר (שאני לא יודעת. וגם לא רוצה לדעת) והגזרה: סנדלים כאלה מיועדים לאלו שבורכו בכפות רגליים מתוקות, ענוגות ומושלמות. במילים אחרות, לא אני. יש לי כפות רגליים מוזרות ולא פרופורציונליות, שעם הגיל וההלוקס ולגוס הולכות ונהיות מוזרות ודיספרופורציונליות עוד יותר.
מזל שיש לי כזו אישיות מלבבת.

3. כפכפי איקס צהבהבים, דניאלה להבי, 890 ש"ח.יש לי קטע עם כפכפים. הם אווריריים וכייפים, הם מתאימים מאוד לכפות רגליים צרות ובעיקר - הם מסתירים את בהונותיי, נושא שכבר סוכם באריכות בסעיף הקודם. הכפכפים של דניאלה להבי מצליחים להיות גם קיציים ומשמחים, גם יפים להחריד וגם ניטראליים מספיק כדי להיחרש למוות. ביני לבינם עומד רק דבר אחד: הנישואים שלי.

4. נעלי טיילור כחולות, שלומית אופיר, 290 ש"ח.
הן כה יפות, כה ענוגות, בצבעוניות כה מושלמת, כה הטעם שלי - וגם המחיר נוח למדי לכיס. עכשיו רק נותר שאצליח להגיע יום אחד לחנות במקום להתעלף על הספה בשמונה בערב ולסרב לזוז. אולי כשהילדים יהיו בני שמונה עשרה. מעניין אם הן יחכו לי.

ומה סביר להניח שיקרה בסוף?
אני אקנה יותר מדי נעליים, ואז אסתובב יחפה.

תיק התיקים

גולשת חמודה בשם שיר ביקשה שאמצא לה תיק. הדרישות שלה היו מפורטות מאוד, בדיוק כמו שאני אוהבת, אז מיד הסכמתי (על מי אני עובדת? הייתי מסכימה גם אם היא הייתה מסרבת להגדיר מה היא רוצה. פשוט הייתי מעמיסה עליה רשימה של כל תיק שאי פעם חמדתי ועוד כמה שפגשתי על הדרך).
היא ביקשה
1. תיק בד, ולא עור או חיקוי עור
2. שחור
3. בלי לוגואים בולטים וגדולים
4. בגודל בינוני ועם לפחות שני כיסים
5. היא תושבת ארה"ב, אז משהו מקומי
6. בתקציב של עד 75$

חמושה בשנה וחצי של מגורים בארה"ב שהוקדשו רובן ככולן לשופינג - יצאתי לדרך.

1. תיק של בטסי ג'ונסון, 118 דולר, מודקלות'.
כיוון שאני כל כך אוהבת כללים הייתי חייבת מיד להפר אותם. כן, התיק הזה לא בתקציב. אבל הוי, הוא חמוד שאין דברים כאלה בעולם כולו, ורק בזכות דמי המשלוח השערורייתיים של האתר (והעובדה שאני חייבת לקנות אליפטיקל בבהילות) הוא לא בדרכו אליי עכשיו.

2. תיק נצנצים של ספרינג, 15 דולר.
שוב אני בענייני נצנצים. בעיניי הוא מתוק, ובמחיר כזה - ישרוד כמה שישרוד.

3. תיק פוך של ספרינג, 40 דולר.
כי למרות חמידותו של הקודם, זה נראה יותר איכותי. חוץ מזה, יש לי חולשה עזה לתיקי פוך, וזה נראה כמו אחד שיהיה נעים במיוחד להניח עליו את הראש.

4. תיק צד של קנת' קול, 50 דולר, DSW.
מה שנחמד בתיק הזה זה שהוא מצליח להיות הכי פשוט שיש והכי בסיסי שיש - ועדיין נאה ונשי.

5. דאפל בג שחור, אמאזון, 39 דולר.
לא שאני מעריצה גדולה של הסגנון הצבאי, אבל התיק הזה באמת מתוק להחריד. הטייק הנשי כל כך, עם הפפיונים והנקודות, על טרנד מאוס כמו הצבאי מוכיח שאף פעם אסור להגיד אף פעם. מסתבר שיש בעולם צבאות שאפילו אני הייתי שוקלת להתגייס אליהם שוב.

6. אני רק אניח את זה כאן.


ואברח.


(שבוע שלם בבית עם ילדה חולה. יש לזה מחיר נפשי.)

נעלולי פלא

אני מתה על נעלי ילדים.

אני גם מתה על נעלי מבוגרים, כמובן, אבל לנעלי ילדים יש קסם מיוחד: גם דברים שאצל מבוגרים נראים לי מזעזעים (החל בנצנצים, דרך סנדלי שורש וכלה בקרוקס) איכשהו עובדים כשהם בקטן. בעיקר כשהם בקטן וורוד, אבל גם בגוונים אחרים. ויותר משאני אוהבת נעליים לילדים - אני אוהבת סנדלים לילדים. כאלה שמאפשרים לי גם לקנות נעליים לילדים וגם ליהנות מכפות הרגליים הקטנות, שיש לי פטיש מוחלט כלפיהן, במינון תדיר.
איך שהקיץ מתקרב (יום אחרי שהוא נגמר בערך, למרבה הצער) אני מתחילה לרחרח בחיפוש אחר סנדלים לצאצאיי. ולרחרח הוא מינוח מדויק: כפות רגליו המתוקות של הילדון שלי יכולות לשמש ביום קיץ ממוצע כנשק ביולוגי שהיה גורם לאו"ם לשקול מחדש את הריבונות של מדינת ישראל.
לילדון, אם כן, אני מחפשת סנדלים כביסים, נוחים, גמישים, שיאפשרו לו לרוץ ולקפוץ ולהזיע בהנאה ולאמא שלו לכבס אותם במכונה בהנאה פחותה אך בסיפוק גדול. הילדון מחרב נעליים סדרתי, ג'ק המרטש של עולם ההנעלה לילדים, אם תרצו.
לפצפונת, שכפות רגליה ענוגות קצת יותר, דרישתי העיקרית לצד נוחות בסיסית היא אסתטיקה. הילדונת, כמו אמא שלה, הולכת על אוויר והנעליים אצלה נראות חדשות יותר בסוף העונה משנראו בתחילתה. לפיכך החיפוש שלי מתמקד בדברים שאינם ורודים (לא שאני לא אוהבת ורוד. להפך. אני אוהבת ורוד יותר מדי. אני פשוט מנסה לגוון קצת) ושהילדונת ואמא שלה יסכימו שהם יפים.

מה הילדון ינעל הקיץ? 
1. קודם כל - קרוקס. כבר כמה שנים שכל עונה הילדון מקבל זוג קרוקס חדש, לשמחת כל המעורבים בדבר. אמנם אני לא מרשה לנעול קרוקס לגן, אבל בשעות הפנאי הן הנעליים המועדפות על כולנו: קלילות, נוחות, רכות וקלות לניקוי. והאמת? עד גודל מסוים גם חמודות להפליא.
השנה, אם ירצה אלוהי הנעליים, יקבל הילדון קרוקס בירוק רעל. בכל הנוגע לקרוקס אני בעד התפרעות מוחלטת - כמה שיותר צבעוני, יותר שמח.

2. ביום יום ינעל הילדון סנדלי שורש מהדגם הקלאסי בגוונים של כתום וטורקיז, שנקנו במחיר מצוין (אאל"ט 110 ש"ח) בחנות העודפים של "למטייל" בצומת בילו. הסנדלים המדוברים נבחרו לאחר שהוחלט פה אחד (הפה שלי) שהשנה מנסים לקנות זוג סנדלים שישרוד עונה שלמה. וכיוון שלא מייצרים סנדלים מברזל יצוק, החלטתי להסתפק בסנדלי טיולים שנועדו לתנאים קשים, ולקוות שהם ישרדו את הצאצא שלי.
האמת שמבחינה אסתטית נטו אני מחבבת יותר את דגם הקרוסר, אבל ההפרש במחיר עשה את שלו והדגם הקלאסי בידינו.

3. כפכפי אצבע של הוואיאנס.
הילדון גילה את חדוות כפכפי האצבע בשנה שעברה ומאז הוא מכור. הפכפכים משמשים אותנו בעיקר לטיולים קצרים והליכות לים או לבריכה (אירוע נדיר למדי במחוזותינו) והילדון כפי הנראה יסתפק השנה בכפכפיו מהשנה שעברה, עם ציור של "מכוניות".

מה אני מפנטזת שהילדון ינעל הקיץ?
1. כפכפים של בירקיז.
הוי, החמידות. אבל השילוב בין חוסר הכביסות, לעובדה שמדובר בכפכפים סגורים ולא מאווררים, והמחיר - הכריע. נו בירקיז פור אס.

2. סנדלי סולטווטר לבנים.
למרבה הצער דגמי הבנים שמיובאים לארץ פחות חינניים והרבה יותר מאסיביים מהדגם הנ"ל, אז ויתרנו.

מה פצפונת תנעל הקיץ?

1. סנדלי טבע קטנטנים. רשת פפאיה.
זה גם אורתופדי וגם יש על זה נקודות. קטונתי.

2. סנדלי סולטווטר, טפליא.
את הסלטווטר גיליתי דרך איזו בלוגרית שאני עוקבת אחריה. היא בכלל לא בלוגרית אופנה, אבל היא אמא לשתי בנות והיא מפלורידה. כך שנועלים אצלה *הרבה* סולטווטר, ואחרי שקראתי קצת על הסנדלים האלה, שנקראים כך בשל עמידותם המטורפת - גם נוכח מי ים - החלטתי שזה. צריך. להיות. שלי.
וכשאני אומרת "שלי" אני מתכוונת "של פצפונת". שזה בעצם אותו הדבר.
אז הם שלי. כלומר, שלה.
שלנו.

3. כפכפי הוואיאנס.
העניין עם פצפונת הוא כזה: כל מה שיש לילדון גם היא רוצה.
ולפעמים, כשאני יכולה, אני גם מאפשרת לה את זה.

מה אני מפנטזת שפצפונת תנעל הקיץ? 

1. נעלי בלרינה של Pretty Ballerinas.
 500 ש"ח.

2. סנדלי מדוזה של מליסה (טפליא).
טייק מודרני על ילדותי העליזה בשנות השמונים, ועוד בנייבי. עם פפיון. מה עוד יכולה בחורה לבקש?
כלומר, חוץ מחורף...