יום שלישי, 27 בנובמבר 2012

איפה הכסף?

פלורנס ביקשה שאאתר לה ארנק.
ולא סתם ארנק: ארנק אמריקני. ולא סתם ארנק אמריקני, אלא ארנק אמריקני שגעוני וצבעוני, בתקציב של עד 100$. חמושה בשנים של נסיון (הרבה רילוקיישנים), הרבה מוטיבציה (בכולם הייתי בחופשת לידה) והרבה חיבה (לפלורנס, וגם לשופינג) - יצאתי למשימה!
אני לא מתה על שופינג בארה"ב. ואם כבר חייבים שופינג בארה"ב - אז לילדים. ואם לא לילדים - אז לבעל. ואם לא לבעל - אז נעליים. איכשהו השוק הישראלי הקטן יותר מתאים למימדיי, אני לא מחבבת את רשתות הענק האמריקניות ואני לא מצליחה להבין למה מייצרים באמריקה בגדים רק לבנות 15-17 ולבנות 50-60, אבל לא לאף אחת באמצע.
אבל פלורנס ביקשה, והלקוח תמיד צודק, והאמת שמזמן לא שזפתי עיניי במצב הארנק האמריקני ובאמת הגיע הזמן.

מה מצאתי? 
1. איכשהו כששולחים אותי לקניות בארה"ב, בין אם מדובר במגבונים לילדים או בעגילי יהלום, אני תמיד מתחילה את הסיבוב אצל קייט ספייד. ספייד היא מעצבת מדהימה, צבעונית ויקרה-במידה-הגיונית, וכל פריט שלה שנכנס לארון שלי גורם לי לרטט אופנתי בלתי יתואר. אז כמובן שקודם כל בדקתי אצל קייט, ומצאתי את השלמות המנוקדת הזו, שעולה  128 דולר בנורדסטרום, ושאם היא אינה ההגדרה המילונית של צבעוני ושגעוני אאלץ לאכול את כובעי המטאפורי (של קייט ספייד, לצורך המטאפורה), לכבות את האור ולסגור את הבלוג.



2. באותו נורדסטרום עצמו פגשתי גם את השלמות חסרת התקדים הזו - ארנק בעיצוב וינטג' שיקי עד כאב, שמגיע (גם) באדום מושלם ויכול לשמש גם כתיק ערב. 128 דולר וזה שלכן, בנות. אל תשכחו להביא אחד גם לי.


3. במייסי'ז פגשתי את השלמות הכחולה הזו. אני בכלל לא אוהבת כחול, באופן עקרוני. זה צבע מרגיע, ואני מתנגדת לזה מטעמי מצפון. אבל לנייבי פיתחתי פינה חמה בלבי ובארוני בשנה האחרונה והארנק הזה מצליח להיות גם צבעוני וגם בוגר, מתוחכם ושיקי. ואם שואלים אותי, זה הכל בגלל הנייבי. 98 דולר. 


4. במסעי אצל מייסי פגשתי גם את הסגול-סגול הזה ולא יכולתי להשאיר אותו מחוץ לרשימה. הוא של מייקל קורס, הוא גיאומטרי ושיקי, והוא בסייל עכשיו ב 110 דולר. 


5. בפייפרליים, אתר המעצבים מבית גאפ, מצאתי את החמידות האינסופית הזו של פוסיל ב 50 דולר בלבד. שילוב הדוגמאות, הצבעים והגזרה הופכים אותו לארנק נשי ובוגר, אבל שלא לוקח את עצמו ברצינות. כראוי. 





ועם איזה ארנק אני מסתובבת, אתם שואלים?
ברשותי השלמות המפוספסת הזו של דניאלה להבי. יש קלאסיים ממנו, יש אלגנטיים ממנו ויש רשמיים ממנו. אבל כל פעם שאני מוציאה אותו מהתיק - אני מחייכת. ונדמה לי שגם הוא שמח לראות אותי. מה עוד יכולה בחורה לרצות?










יום ראשון, 25 בנובמבר 2012

למה? כובע!



אני אוהבת אקססוריז.
אני גם אוהבת חורף.

לפיכך, טבעי שאני אוהבת עד טירוף אקססוריז של חורף. ארונותיי גדושים בצעיפים רכים ועוטפים, כובעים שלא מחמיאים לי בעליל וגרביונים בכמות שלא מביישת סניף מקומי של סופר פארם. חוץ מכפפות, שאני לא יכולה לסבול ושאני לא רואה הצדקה בשבילן במזג האוויר הישראלי (ושבכנות, אפילו במזג האוויר הפורטלנדי לא הצלחתי להסתדר איתן) ארונותיי מצוידים היטב בשביל החורף הישראלי החמים והמבאס. 

יש עוד דבר שאני אוהבת: את הילדים שלי. וכיוון שהם צעירים מדי לצעיפים, והם שותפים לסלידתי מהתחושה של כפפות, אין לי אלא לצייד אותם בכובעים. כובעים חמודים. הרבה כובעים. 

מה לא קנינו?

כובע אפור מושלם מזארה, 79 ש"ח. הבעיה העיקרית עם השלמות הכובעית הנחשקת הזו היא שחוץ מאת לבו של מנהל החשבונות של זארה ואת דמו של בעלי- הכובע הזה לא יחמם כלום. 







כובע של הלו קיטי. 89 ש"ח בחנויות הרשמיות של קיטי.
נתחיל בחדשות הרעות: אשכרה יש דבר כזה, החנויות הרשמיות של קיטי. החדשות הטובות הן שהבת שלי עדיין צעירה מכדי לדעת את זה, ובהחלט צעירה מכדי שיהיה לה כרטיס אשראי משל עצמה. לפיכך, ולמרות חיבתה של הצאצאית שלי לחתולה-המטופשת-שלא-עושה-כלום-חוץ-מלסחוט-הורים-אומללים-מכוחות-ומכסף, הכובע נשאר בחנות.


כובע מפלצת אדום. 15 פאונד. Next.com.
אין לי שום סיבה ממשית לכך שלא קניתי את הכובע הזה. מחדל.





מה קנינו?

הילדון ביקש - וגם קיבל - כובע אנגרי בירדס כחול. את שלנו קנינו ב 40 ש"ח באיזו חנות ברחובות, אבל גם באיביי אפשר למצוא אותו.



כובע קאפקייק של גאפ. בעקרון זה הכובע של פצפונת משנה שעברה, אבל כיוון שפצפונת הייתה ועודנה פצפונת למרות הגנטיקה הבלתי פצפונית בעליל שלה - הוא עדיין מתאים. אמנם אנחנו בבירור לגבי עיכוב הגדילה שלה, אמנם צריך לשלול כל מיני מצבים בריאותיים לא נעימים ואמנם אנחנו די מודאגים מכל הסיפור - אבל תמיד יש צד חיובי, וכשהצד החיובי הוא כובע קאפקייק שמתאים לעוד שנה, חייבים לחייך קצת. אמנם הביד עליו באיביי כבר נגמר, אבל אולי הוא עוד ישוב.




כובע דינוזאור ירוק כתום. 60 ש"ח. Happy Knittings. כובע ארנב ורוד, כנ"ל, כנ"ל.
הילדון קיבל את הכובע הזה ליום הולדתו בצירוף מקרים משעשע: שבוע לפני כן רכשתי לפצפונת את כובע הארנב של אותה יעל צל, וריירתי במרץ על כובע הדינוזאור לבכור: הוא כבר כמה שנים שואף להפוך יום אחד לדינוזאור גדול ירוק. אבל כיוון שכבר היה לו כובע הציפור הזועמת, החלטתי שלא להתחזר. למזלי היקום חשב אחרת, וחברה אהובה שאלה אותי כמה ימים לפני יום ההולדת אם אני חושבת שהילדון יאהב את הכובע בקישור ששלחה לי. הכובע הזה בדיוק. אני לא אחת שאומרת לא ליקום, וכעת שני ילדיי מצוידים בכובעי פליז מעלפים ולי לא נותר אלא לפנטז על כובע המצנפת לשנה הבאה.



או בשביל עצמי.


יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

מועדון האלף

חיבתי לנעליים בכלל ולמגפיים בפרט אינה עניין חדש. אפשר כנראה לכתוב מחקרים פסיכולוגיים ארוכים על הדיבוק הנשי בכל הקשור להנעלה, לרדת לעומק הסיבות שבגללן נעליים הן עניין מרגש ולחקור לעומק את שאלת השאלות "מידת נעליים - האם היא אומרת עלינו משהו". אבל השורה התחתונה תשאר שאני פשוט אוהבת נעליים. אז מה זה משנה למה?
הבעיה הגדולה ביותר בחיי כקניינית היא שהטעם שלי (יקר מאוד) לרוב לא תואם לחלוטין את התקציב שלי (בינוני עד פושר), ואז אני נשארת עם חצי תאוותי בידי וברגליים יחפות (מטאפורית. פיזית יש לי בערך 400 זוגות נעליים וגם קצת רגישות תחושתית - ללכלוך וגם לנעליים זולות - כך שאפילו בבית אני לא מוכנה להסתובב בלי כפכפי אצבע. יקרים.)
כיוון שלאחרונה התקציב שלי הצטמצם מאוד (כלומר, התפייד, התפוגג, נעלם לחלוטין) - החלטתי שבמקום לנכס לעצמי את המגפיים שאני באמת רוצה העונה, אפרסם אותם בבלוג. כך אוכל לבהות בהם ללא הפרעה ולהגיד לעצמי בלופ: יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם. יום אחד אני אשכח כמה רציתי אותם.

אני יודעת כמובן שזה שקר גס. אני לעולם לא שוכחת פריט נחשק. אבל מה אכפת לי לנסות.

1. שני בר. 1290 ש"ח.
כבר דיברתי רבות על חיבתי למגפיים שחלקם הקדמי מחולק, והגפיים האלה גם מחולקים וגם - שבו - יש להם שרוכים!!! אני לא יודעת אם הם נוחים או לא. מעולם לא מדדתי נעליים של שני בר, כי זה נראה לי מסוכן מדי (כלומר, הסיכוי שאקנה את הנעליים אם אשכרה אמדוד עולה בכמה מאות אחוזים, שלא לומר נהיה הרבה יותר ודאי מהפסקת האש עם החמאס), אבל לרייר זה תמיד נוח, בהנחה שיש סמרטוט באיזור.



2. אוליב תומס. 1290 ש"ח.
חברתי המהממת נועה מעולפת על אוליב תומס ומנסה כבר חודשים ארוכים לגרור אותי אליה. המגפיים האלה הם בדיוק הסיבה שאני מסרבת. ברור לי שברגע שאני אראה אותם והם יראו אותי לא יהיה מנוס וניפול זה על כפות רגליו של זו ולא נפרד עוד לעולם (עד שמנהל הבנק יסיר אותם במו ידיו מרגליי וימשכן אותם. או אותי.)

3. פורנרינה ב Precious שופ. 1019 ש"ח.
על הנייר, המגפיים האלה הם כל מה שאני לא אוהבת: קצת גסים, קצת רחבים, חלק קדמי אחיד. אבל למרבה המזל כבר לא מדפיסים תמונות על נייר, ובתמונה הדיגיטלית בדף הפייסבוק של החנות פרשס (שמחזיקים, יש לציין, חלק ניכר מהמותגים האהובים עליי) הם נראים לי כמו כליל השלמות. 




4. אדי כלאב. 1390 ש"ח.
במגפיים האלה נתקלתי לפני כמה חודשים בכתבה שפורסמה על מעצב הנעליים הירושלמי הזה בוואלה אופנה. מאז אני זוכרת אותם (כבר אמרתי שאני לעולם לא שוכחת פריט נחשק). אני מרגישה שנפשי קשורה בנפשם, וארנקי מתהדק בידיי כל פעם שאני חושבת עליהם. אדי כלאב, תעשה לי מגפיים. ואם זו לא טרחה, גם את נעלי הסירה עם חיתוך הלב שהיו בכתבה ההיא. 

וכעת, עליי ללכת לחכות ליד הטלפון. אולי אראלה תתקשר. אמנם למשפחה שלי אין מנוי למפעל הפיס מאז שנות התשעים בערך, שאז התחילו לבנות בכספים האלה בתי כנסת, אבל אולי היא תטעה באיזו ספרה ואני מתכוונת להיות שם, ולהיות מוכנה. 















יום שלישי, 13 בנובמבר 2012

מי שמחפש - מוצא*

*מתוך "שלולי"/ מירה מאיר.

אחרי שדיברתי הלוך ודבור על מגפי הגשם שלי, הגיע הזמן לדבר על הילדים שלי.
כלומר, לא ממש על הילדים שלי. על מגפי הגומי שלהם.

במקור התכוונתי בכלל לצייד בזוג רק את בכורי, שהוא מזנק שלוליות ברמה אולימפית עם התמחות בזיהוי שלוליות בעומק הרסני במיוחד. אבל בסופו של דבר נשברתי ונאלצתי לקנות זוג גם לקטנתי שהיא חקיינית ברמה הוליוודית - כשמדובר באחיה. ובעיקר כשמדובר בהתנהגויות לא רצויות של אחיה. אז כשהיא - על נעלי הספורט הלא מותאמות בעליל שלה - זינקה בעקבותיו לשלולית שהזכירה בעומקה את שלולית הדמעות שיצאו מעיניה של אמא שלה נוכח נעלי-הספורט-המקסימות-בבוץ-טובעני, הבנתי שהלך עליי. כלומר, שעליי ללכת. לקנות מגפיים.

ואני אישה שמעולם לא אמרה "לא" כשאמרו לה ללכת לקנות משהו. אפילו כשלא התחשק לי (תמיד התחשק לי). אפילו כשלא היה לי כסף (אף פעם אין לי כסף). אפילו כשהיה לי חום גבוה (סיפור אמיתי. בלי שמות.)
אז הלכתי.

1. גלי
קודם כל, הופתעתי לגלות שיש לי סניף של גלי ליד הבית. גיליתי את זה אחרי שמעיין המקסימה פרסמה באינסטגרם שלה תמונה יפהפיה ועוצרת נשימה עם מה שקנתה לבתה הבכורה.
גם המגפיים היו לא רעים בכלל.
אמנם הפרווה הסינטתית קצת הרתיעה אותי, אבל השילוב בין ההדפס של שלגיה ליעני-נעלי-בובה הכריע: מוצלח.
המגפיים עולים 99 ש"ח, ולפחות בגלי הקרוב לביתי היו זרוקים בסטנד שכוח אל בקצה החנות עם מגוון מידות מאוד מצומצם. בשל המחיר המוגזם והעדר המידה הרצויה - הם נותרו בחנות.



2. טפליא
חיבתי המוצהרת לטפליא היא לא עסק חדש, והתרגשתי למדי לגלות שהם הצטיידו השנה במגפיים ומטריות של סטיבן ג'וזף. למרבה הצער, המגפיים לא ענו על דרישותיי ממגפי בנים - שמפורטות בהמשך - והיו קצת יקרים לטעמי עבור בת השנתיים הביתית. אבל הן גרמו לי לחייך כל כך הרבה שאפשר היה כמעט לחשוד בי שאני בחורה נחמדה.
139 ש"ח.



3. Havaianas
אין ספק שחברה שמתפרנסת מכפכפי אצבע נאלצת, אפילו בקיץ הישראלי, לחפש פתרונות יצירתיים. ויש הגיון לא מבוטל בזה שחברה שמציירת גומי בקיץ תייצר גומי גם בחורף. הפייסבוק של הוואיאנס ישראל הסכים לספר לי שיש להם השנה מגפי גומי לילדים (וגם למבוגרים) ושטווח המחירים נע בין 250 ל 400 ש"ח, שזה טווח גדול וגם גבוה (תיאור שמזכיר באופן חשוד את הדרך שבה בכורי אוהב לספר על עצמו). הוא גם הסכים לספק לי דוגמית של המגפיים, אבל יותר מזה לא הצלחתי להוציא ממנו ובשביל כל כך מעט מידע לא ראיתי לנכון להטריח עצמי לאחת מחנויות הרשת הבודדות שפזורות במדינה.
וכשאני אומרת מדינה, אני מתכוונת מדינת תל-אביב.



4. Next
כאן כבר הייתה לי דילמה קשה מאוד. הכל היה כל כך יפה. כל כך נגיש. כל כך רק-תלחצי-על-"אישור". רק מאמץ קטן וכל החמידות הזאת - לא כולל הילדה אבל יש לי כבר - הייתה יכולה להיות שלי.
מה כן עצר אותי? המידות. ניסיתי לדמיין את עצמי מזמינה את מגפי הדינוזאור, נותנת לבכורי למדוד אותם ואז אומרת לו לחכות שבועיים עד שיגיע זוג במידה הנכונה. אני לא יודעת בדיוק מה קרה אחר כך, אבל התעוררתי בשלולית זיעה על הרצפה. ירדתי מזה.



ומי בא הביתה? 

קרוקס
בכורי אוהב מאוד מגפי גשם. וכשאני אומרת אוהב, אני מתכוונת "מסרב לחלוץ אותם כשהוא מגיע לגן ומוכן להרים את גג הגן בצרחות אם הוא רואה את נעלי הספורט נשלפות מהתיק". לפיכך, החלטתי השנה להשקיע בו ולקנות לו מגפיים שהחלק העליון שלהם אלסטי יותר, ומאפשר תנועה סבירה של הרגליים, כך שאם הוא יתעקש שלא להחליפם עם הגיעו לגן (והוא יתעקש), הוא יוכל לבצע פעולות בסיסיות כמו ללכת, לרוץ, לשבת ולנשום (כי הוא לא יצרח-עד-שיכחיל).
את מבוקשי מצאתי בקרוקס בדמות מגפי גשם שהחלק העליון שלהם עשוי מפוך. קרוקס מצאו את מבוקשם בדמות כרטיס האשראי שלי, שכמעט בכה מהמחיר: 230 ש"ח.
קרוקס מציעים גם דגמים פשוטים יותר, אבל המחיר מאוד גבוה ביחס למחירי השוק (200 ש"ח), וממילא מצאתי את מבוקשי כבר.

פאפאיה
יש שני מקומות בארץ שבהם אני ממש נהנית לקנות נעליים לילדיי: טפליא, ופאפאיה.
זה אפילו מתחרז.
ובאמת, בפאפאיה נמצאה ישועתי: מגפי גשם מתוקים ויפים, ורודים כמו שהילדה אוהבת ועם פפיונים כמו שאמא אוהבת ועם נקודות כמו שכולם אוהבים, שבשילוב מוחץ של קופון-יום-הולדת וצבירת נקודות עלו לי 20 שקלים חדשים בדיוק, סכום שאפילו בעלי לא יכול למחות עליו בצורה מכובדת.






עד החורף הבא, אני מסודרת. רק חבל שבדרך אני צריכה עוד לצלוח, תרתי משמע, את האביב והקיץ על מזג אווירם ונעליהם. לפחות יהיה לי שוב על מה לכתוב.



יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

אין עור

בתור צמחונית בדימוס, אני תמיד מזדהה עם כאבם של אלה שלא לובשים עור ומחפשים תחליפים הולמים. ובימי החורף, במדינה עם שורשים פולניים (כלומר, שמאמינים בה שאפשר למות מהצטננות תוך דקות ספורות ושמצטננים מזה שהולכים יחפים ומשאירים בבית חלון פתוח כדי לקבל קצת אוויר ולא, נניח, מוירוסים, שהם לרוב תוצאה של שהייה בחלל סגור ומחומם מדי) - לאלה שמסרבים לנעול מגפי עור יש בעיה.
בד"כ הם קוראים לבעיה הזו "אמא".

וחוץ מזה, יש להם עוד בעיה: הקושי למצוא מגפיים יפים שעשויים, רחמנא ליצלן, מחומר סינטתי.
אז יצאתי לצוד.
טוב, לא בחירת מילים טובה.
יצאתי לחפש. ולהלן התוצאות.

1. פול אנד בר, 299 ש"ח.
מגפיים קלאסיים במחיר נוח. הנסיון האישי שלי עם מגפיים סינטתיים של פול אנד בר כבר בן ארבע, ועדיין נראה כמו חדש. 


2. זארה, 299 ש"ח.
הנה יתרון מוחץ של מגפיים סינטתיים: ממש קל לנקות אותם. כך שאפשר בשלווה ובנחת לרכוש את המגפיים מושלמי-הצבע האלה בלי חשש.


3. מגפונים שחורים מבית בלופיש , 30 פאונד, אסוס
על הבעיה שלי עם מגפונים כבר הרחבתי במרץ, אבל לטובת אלה שלא חולקות את הבעיות העגומות והאיומות שהופכות את חיי לגיהינום - הנה מגפונים. יפים. את המותג הזה מוכרים גם בחנויות ביג טום, ולרוב יש להם מבחר נאה מאוד של מוצרים סינטתיים (לצד נעלי עור, וחי סינטתי עם כבש).
4. מגפי גומי מטריפים, 35 פאונד, אסוס.
המגפיים האלה הם פלא עולם שמיני - מגפי גומי שמתאימים לבעלות רגליים דקיקות. ואני מדברת מנסיון של כמה וכמה רגליים: גם שלי וגם של נועה המהממת.

5. חיקוי זמש, 299 ש"ח, H&M.
אני מודה שאני בד"כ לא קונה לעצמי שום דבר ב H&M, אם כי את מחלקת הילדים אני בוזזת כל פעם שיש לי הזדמנות. לרוב הנעליים שם נראות כאילו התפוצצו עליהם כל הטרנדים של העונה וגם כמה מהשנה שעברה. אבל דווקא המגפיים האלה הם בול בפיתה, מטריה בגשם, שלולית לילד עם מגפיים - מבנה קלאסי, עקב יציב וצבע שיתאים להכל.

6. מגפיים דמויי עור (קיימים בשני גוונים של חום ובשחור), 70 דולר, DSW.
וכן, DSW עושים משלוחים לארץ. אני לא אחראית למה שהידיעה הזו תעשה לנישואיכן.



7. מגפי זמש (לא אמיתיים, כמובן), 49.95 דולר, DSW.
אפילו בתור ילדה לא היו לי צמות למשוך בהן, אבל אף פעם לא מאוחר מדי.





8. מגפונים עם כפתורים, ספרינג.
אני לא יודעת כמה הם עולים בארץ - אבל הם קיימים בוודאות. מדדתי במו רגליי.



דשדוש נעים, בברכת Save a cow, eat a vegetarian!


יום שישי, 9 בנובמבר 2012

החשק ועונשו

פעם, בשיחה-על-כוס-קפה-שאנחנו-לא-עושות-מספיק, אני וחברתי המקסימה יעל הגענו למסקנה שהאנשים בעולם מצויים על רצף, שבקצהו האחד אנשים שלא רוצים כלום ובקצהו השני אנשים שרוצים הכל. שתינו נמצאות בקצוות האלה. אני מניחה שאין צורך להסביר באיזה קצה אני.
אני רוצה. כל הזמן. כל מה שיפה בעיניי. והמון דברים מאוד יפים בעיניי. אמנם אני לא קונה את כולם (אם כי לפעמים אני לא רחוקה מזה ורק המחשבה על בית הדין הרבני משלחת אותי בבושת פנים הרחק מחלונות הראווה) אבל אני בהחלט רוצה. האיש שלי, שדומה יותר בגישתו לחברתי יעל, משתגע מיכולתי לרצות בכל זמן ובכל מצב. לא משנה איפה תזרקו אותי - אני כבר אמצא מה לרצות. וכשאני רוצה, אני חולקת. וכשאני חולקת בעלי נלחץ.
טרם החלטנו, יעל ואני, איזה קצה של הסקאלה עדיף. האם הקצה שלי, שבו הכל מפתה, נוצץ ויפה או הקצה שלה, שבו סוודר עתיק מהארון נראה אטרקטיבי הרבה יותר מכל דבר באתר של זארה? יש הנאה גדולה ברצון, אבל יש גם יופי לא מבוטל ביכולת להתמוגג מפריט ישן פעם אחר פעם אחר פעם.
בכל מקרה, ובלי קשר למסקנה שאליה אולי נגיע יום אחד, המצב הנתון הוא שבכל זמן אפשרי יש לי רשימת חשקים ארוכה ומפורטת. ואת הרשימה הזו החלטתי לחלוק אתכן לפעמים, כדי להגן על שפיותו של בעלי וכדי להסיט את כולכן לדרכי הסוררת. אולי גם אתן תצטרפו אליי בקצה שלי של הרוצים-תמיד. בחיי שנחמד כאן, כל עוד מנהל הבנק לא מתקשר.

מה מתחשק לי ממש ממש עכשיו?
1. כפפות כתומות של קרייזי ליין. 130 ש"ח. הצבע, הפפיון, הפיגורה. אני רוצה שהכפפות האלה יעשו לי ילד.


2. גלימה לארגז התחפושות של הבן שלי, 179 ש"ח, H&M. הגנדרן הצעיר שלי בהחלט ירש מאמא שלו תכונות מסוימות, בהן תכונת הרצייה, ואין לי ספק שאני והוא היינו חוגגים במרץ עם הגלימה המושלמת הזו. דרקולה - מאחורייך. רק עם יותר שיק.

3. מגפי רכיבה של קסטרו. 799 ש"ח. כבר דיברנו על חיבתי העזה למגפיים שיש להם חיתוכים בחלק הקדמי ואלה כליל השלמות. אמנם המחיר מאוד גבוה, אבל בשביל זה ברא אלוהי השופינג את סוף העונה.



4. נעלי בלרינה בצבעוניות מושלמת, 25 פאונד, אסוס. זה כל כך מתוק שכמעט בא לי להקיא - אבל רק כמעט. 

5. שרשרת שמזכירה לי באופן חשוד ביותר בייגלה ובזה טמון קסמה - גם קישוט וגם חטיף! חוץ מזה, המליחות של הבייגלה תמוסס קצת את הבחילה מהסעיף הקודם. 50 ש"ח. הוניגמן.



6. מעיל בוורוד מושלם, 950 ש"ח אאל"ט. נעמה בצלאל. אני אמנם אראה בו כמו סמיטריילר בוורוד עתיק, אבל זה לא מונע ממני לבהות בו בערגה. בגלגול הבא אני רוצה להיות מעיל של נעמה בצלאל. 


וכעת, אני צריכה להשכיב ללכת את הקטנה שלי, שעיקר רצונה בעולם כרגע הוא לישון.
בעצם - גם זה רצון שלי. היא דווקא מעדיפה להשאר איתי על הספה בסלון ולא מגלה שום סימני ישנוניות. באמת אין לי גבולות. 

יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

בטן בטן משמיים


אין תקופה מבלבלת יותר בחייה של אישה מתקופת ההריון. החל מדילמות קיומיות כמו "מי שפיר כן או לא", "העמסת סוכר - להקיא או לא להקיא", דרך דילמות חשובות כמו ו"סלקל או כסא בטיחות" ו"לול או עריסה", תוך כדי ויכוחים בלתי נגמרים "להיניק או לתת תמ"ל" ו"חיסונים - דרכו של משרד הבריאות לחסל את האוכלוסיה?"  וכלה בדילמות החשובות באמת - נגיד, מה ללבוש - ההריונית המצויה והמצויצת נאלצת להתמודד עם החלטות קשות מנשוא. בעיקר כשהיא מגלה שהג'ינס שלה כבר לא נסגר עליה.

לפני כמה שבועות לקחתי את חברתי ההריונית2X, שרון, לסיבוב של אחת על שלושה, לקנות לה ולחבר'ה שלה בגדי הריון. זו הייתה הזדמנות טובה להזכר בדבר היחיד, חוץ מהתוצר, שאני אוהבת בלהיות בהריון: הבגדים. הריון הוא התירוץ המושלם לשופינג, והוא גם זמן מצוין להשתולל קצת. לא אהבת מה שקנית? לא נורא! ממילא בעוד כמה חודשים זה לא יתאים ותוכלי להעביר הלאה בלי ייסורי מצפון (מצד בעלך. לי אף פעם אין ייסורי מצפון משל עצמי כשאני מעבירה הלאה בגד לא מוצלח. להפך. אני גאה בעצמי.) מצד שני, הריון הוא לא הזמן לאקספרימנטים מטורפים וגם לא הזמן להשתולל כלכלית. בחורה צריכה לחסוך היטב בתקופת ההריון. בקרוב מאוד היא תצטרך לקנות המון המון בגדים מהממים.
לתינוק. 

תיאמר האמת: אני לא אוהבת בגדי הריון ייעודיים. מנסיוני, הם לרוב הכל מלבד ידידותיים להריון. אני מעדיפה בגדים שמתאימים ליום יום, ובמקרה מתאימים גם לנשים בהריון. אני אוהבת את זה גם כי זה לרוב מוזיל מאוד את ההוצאה המאסיבית של בגדי ההריון, וגם כי הבגדים האלה משמשים הרבה יותר בחן אחרי ההריון.
הסיבה שאני אוהבת בגדי הריון פשוטה: גם בימים כתיקונם אני מחזיקה בכמות צמיגים שלא הייתה מביישת סניף מקומי של אוטו דיפו. בהריון, ורק בהריון, אני יכולה לזקוף את בטן הבירה שלי בגאווה ולא להתבאס כשהיא מציצה לה מבעד לבגדים וגורמת לי להיראות, ובכן, בהריון.
בהריוני השני עוד טרחתי לחפש בגדי הריון ייעודיים. כתבתי אז על החוויה. אם יורשה לי (ברור שיורשה לי) לצטט את עצמי, אז אצטט את עצמי: 

כשאשה נכנסת להריון, היא מגלה פרט מטריד וחשוב במיוחד: שהגוף שלה כבר לא מקשיב לה. אפילו לא קצת. השינויים שחלים בו מגוונים ורבים, ובעיקר מאוד מטרידים: מחצ'קונים ועד שיער על הבטן, מצמיחה בלתי סבירה של הישבן ועד גדילת החזה אה-לה-דולי פרטון, כל אחת נושאת עמה את בעיותיה. ומילא נושאת עמה, ההריונית המצויה מגלה חיש מהר שכל העולם עד ומודע לבעיותיה, ועוקב בתשומת לב מטרידה אחר השינויים המרתקים שמתרחשים אצלה. או, כמו שאמרו לי בעדינות אופיינית שתי חברות אהובות מהלימודים, "שיו, ממש גדל לך הציצי. וזה לא שהיה חסר גם קודם". בדרך כלל, הסימן הראשון לכך שמשהו לא בסדר הוא הבגדים. כל מה שפעם התאים, החמיא וליטף באהבה, נראה עכשיו מגוחך, לא מתאים, גרוטסקי. הג'ינס ההדוק עושה כאבי שחלות, הגופיות נמתחות על הכרס ובאופן כללי ההריונית המיואשת נאלצת להודות בעובדה המעציבה שמישהו אחר, בגודל כמה סנטימטרים, מכתיב מעכשיו את האג'נדה לגופה. ולדיקטטור הקטן יש הרבה רעיונות.

כדי להתמודד עם השינויים הללו, יש שתי אפשרויות: להתחבא בבית עד הלידה, או להתמודד. אני אישית הייתי מעדיפה את האופציה הראשונה, אבל הייתה לי תחושה שהסביבה לא תקבל זאת בהבנה. אז חמושה בארנק ובאומץ לב, יצאתי לחרוש את הקניון ולחפש בגדי הריון. 

בראשית ברא אלוהים ג'ינס עם גומי. שזה דווקא רעיון נחמד. אבל מסתבר שהוא היה מאוד נדיב עם הגומי. למעשה, הוא היה כל כך נדיב שמרוב גומי קשה למצוא את הג'ינס ורק לאחר חיפוש מדוקדק אפשר להבין שלרצועת הגומי בגודל צמיג של סמי טריילר מחובר זוג מכנסיים. מכנסי ההריון הממוצעים בארץ מציעים רצועה שמכסה את כל הבטן, וכשאני אומרת כל הבטן, אני מתכוונת לכל הבטן של הריונית בחודש תשיעי, עם שמינייה.

הנה עובדה מפתיעה על נשים בהריון: 
אתם יושבים? 
חם לנו.
כל הזמן.
גם כשארבע מעלות בחוץ.
בעיקר כששלושים מעלות בחוץ.
גם כשהמזגן פועל על ארבע מעלות. שזה מצבו הבסיסי בביתה של כל הריונית.
גם כשאנחנו שניה אחרי מקלחת קרה.
גם כשאנחנו יושבות על המזגן, נוטפות מים מהמקלחת הקרה, אוכלות קרטיב, ובן הזוג שלנו עושה עלינו "פו". עדיין חם לנו. הדבר האחרון שאנחנו צריכות זו רצועת גומי אימתנית, מבד בלתי נושם בעליל, שחונקת את הרדיאטור האנושי הקטן שגדל בתוך כרסנו. "אה, את לא רוצה גומי כזה?" סייעה לי המוכרת בשמחה. "יש עוד דגם!" והיא שלפה למעני זוג סקיני ג'ינס עם גומי דקיק ושברירי, שהיה כל כך נמוך שהשחלות שלי התלוננו על הקור, וכפות רגליי איבדו תחושה עקב ההפסקה בזרימת הדם. אחרי שנואשתי מלמצוא מכנסיים, פניתי למחלקת החולצות. במששי את הבדים הסינטטיים שהקיפו אותי מכל עבר, זכיתי לפתע בתחושת דה ז'ה וו עגמומית לימי הצבא עטופי הדקרון שלי. מי שלא לבש מעולם דקרון מוזמן לנסות את התרגיל הבא: קחו ניילון נצמד. הדליקו תנור חימום על 33 מעלות. עטפו את עצמכם בניילון הנצמד, וחכו חצי שעה. עכשיו אתם יודעים מה זה ללבוש דקרון. הבדים שפגשתי בחנות היו כל-כל לא נושמים שלו הם היו אנשים, הם היו כבר מזמן מחוברים למכונת הנשמה לאחר שאיזה חובש קרבי ניקב את קנה הנשימה שלהם עם פיילוט מזדמן. "אם את רוצה, יש לנו פתרון מעולה", שמחה שוב המוכרת לנסות ולעזור. היא שלפה עבורי פיסת בד, שהזכירה לי משהו שלא הצלחתי לנקוב בשמו, והושיטה לי. "זו רצועת בטן", הסבירה לנוכח פרצופי המבולבל. "את שמה את זה על הבטן כשהחולצות הרגילות נהיות קצרות מדי". התעמקתי בפיסת הבד החשודה, עד שלפתע הבנתי מה היא מזכירה לי: את הגומי האימתני, המפלצתי, המחמם והמייאש של מכנסי ההריון. נכון, אני מזכירה אפילו לעצמי סמי טריילר לאחרונה.  ועם זאת, אני מסרבת בתוקף להכנע וללבוש את צמיגיו רק כדי להוכיח את הנקודה. ובתמורה לתגי מחיר תלת-ספרתיים, שמזכירים באופן חשוד את הצ'ק שקיבלתי כשמכרתי את האוטו הקודם שלי, הייתי מצפה לפחות לאיזה שביב כותנה מנחם בהרכב הבד.



ומצוידת בתובנות האלה - לקחתי את שרון לשופינג. 
שרון הייתה "על תקציב", וגם היו לה כבר שני זוגות ג'ינס מצוינים. לפיכך התמקדנו בשמלות וחולצות, וברשתות זולות יחסית: תמנון ו H&M.

מה ראינו?
בשתי החנויות מצאנו מבחר גדול ומכובד מאוד של בגדים שמתאימים להריון ושאף אחד מהם אינו בגד הריון. בתמנון פגשנו שמלות נעימות מבדים סטרצ'יים שהכילו יפה את הבטן - לפעמים אפילו בלי לעלות מידה ביחס למידתה הרגילה של שרון, קרדיגנים מקסימים במגוון צבעים ואת שמלת הג'ינס מהרשומה שכתבתי על תמנון ורציתי למדוד. מדדתי. נראיתי בה כאילו אני שייכת לכת האמיש. מחקתי מצריך עיון.
בה&מ פגשנו שוב קרדיגנים מתוקים, מעיל מעלף (לא בשביל שרון, ולמרבה הצער גם לא בשבילי, אבל בשביל מישהי לא הריונית ועם חזה ממוצע - חפשי מעיל בז' עם רושרושים באיזור הצווארון, ותהני). 

כיוון שהיינו על תקציב, כמעט כל הפריטים שקנינו עלו פחות מ 150 ש"ח לאחד. השתדלנו גם להתמקד בפריטים ורסטיליים יחסית, כדי שלשרון לא ישעמם יותר מדי עד סוף הריונה. 
ואחרי כל זה עוד הכרחתי את המסכנה להצטלם. מזל שהיא מהממת, מילולית. 

ומה קנינו?

1. שמלה מבד טרנינגי דקיק, תמנון. 


 

 2. שמלה מפוספסת, H&M. 




3. חולצה דקיקה עם הדפס כוכבים, תמנון. גם הנעליים הן רכש של אותו יום, מקלארקס. זה לא יום שופינג אם לא מעורבות בזה נעליים. 






4. קרדיגן עם כלבי טרייר, H&M.






מה קנינו וטרם צולם:שמלה מפוספסת סרוגה מ H&M עם פרטים בוורוד זועק. חולצה מהממת מפרופיל. קרדיגן יפהפה מתמנון. 

מה עוד נקנה, אם זה תלוי בי:
1. סקיני הריון ורוד, 14 פאונד, אסוס





2. שמלת ברבורים הריונית, 35 פאונד, אסוס.



3. ז'קט של אבישג ארבל, 330 ש"ח (יהיה מהמם גם בלי הריון, ולכן המחיר נראה לי הוגן).



מה קרה לרקע של הכתב ברשומה הזו?
אין לי שמץ של מושג. הייתי אומרת שזו טמטמת הריון, אבל נראה לי שזה מדבק רק בקרב נשים שאשכרה בהריון. אז אתנצל ואתבייש לי בפינה. איכשהו יצא שעשיתי רקע ועכשיו אני לא מצליחה בשום אופן להפטר ממנו. אם מישהי יודעת איך אני נפטרת מהרקע המוזר הזה, שתקום עכשיו. או שפשוט תכתוב לי איך נפטרים מזה בתגובות. אני מבטיחה להעניק לה אהבה אינסופית, הכרת תודה בלתי נגמרת וסיבוב שופינג איתי.

מה לדעתי צריכה לכלול מלתחה הריונית מושלמת:
בעקרון אני לא מחובבת רשימות ה"חמישה פריטים שיעשו אותך מדהימה בכל שעה, כולל בשתיים בלילה אחרי שהתינוק פלט עלייך ובעלך הודיע לך שהוא נוסע לשבועיים בפאריז עם המזכירה שלו - בענייני עסקים כמובן - וחברייך הטובים ביותר בשבועות האחרונים הם שניים חמודים, בן וג'רי, ויש לך קצת שוקולד בזווית של הפה. ובין השיניים".
עם זאת, מלתחת הריון באמת דורשת קצת הכנה מוקדמת, ולכן הנה המלצותיי. קחו אותן בעירבון מוגבל. למעשה, קחו כל מה שאני אומרת בעירבון מוגבל. בעיקר אם אתם במקרה מנהל סניף הבנק שלי.

שני זוגות ג'ינס.
חמש או שש חולצות דקות (דקות, בשם אלוהים, גם אם חורף. תסמכו עליי בעניין הזה).
גופיות שיכולות לשמש גם כגופיות בסיס וגם כחולצות של ממש. תסמכו עליי גם בעניין הזה - אתן תגלו שאתן מתקלפות משכבות ארוכות בקצב שהיה גורם לכן להזיע - אם לא הייתן מתות מחום גם ככה.
כמה קרדיגנים מלטפים, רכים ואוהבים.
ארבע שמלות נוחות ליום יום.
שתי חצאיות.
נעליים נוחות. אין לדעת לאילו מימדים יגיעו כפות רגליכן ואילו צרות חדשות ומרגשות יש להן בתכנון עבורכן. ותאמינו לי, אתן לא רוצות לגלות את זה בדיוק כשאתן נועלות נעלי עקב מטו גו.
כדורי הרגעה במרשם, מסוג שמתאים להריון. זה לא בשביל המלתחה, אבל אין לכן מושג כמה זה ישפר את הופעתכן.

בהצלחה, הריון קל, עגול ומלא, ובעיקר - התלבשות נעימה!

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

אובססיה נוכחית: שיני כלב

אין לי מושג איך ולמה ההדפס הזה פספס אותי עד כה. אנחנו זיווג משמיים: הוא שחור ולבן ואני לבנה. הוא על-זמני וקלאסי ואני, אממ, לבנה. הוא גיאומטי, משדר סדר, נקיון וארגון ואני - לבנה. הוא משדר שיק ויוקרה ואני - עדיין - לבנה. בקיצור, נועדנו זה לזו לגמרי. אבל איכשהו אצלנו בלבנט אני ממעטת לראות אותו ועד כה לא היו בינינו שום רגשות חיבה מיוחדים.
ופתאום לפני כמה ימים זה נפל עליי: שיני כלב. הדפס גיאומטרי. שני צבעים. קלאסי. אלגנטי. ולא באמת עשוי משיניים של כלב או מעודד שימוש אלים בהן. יאמי.
אמנם אין לי שום כוונות, בעתיד הנראה לעין, לקנות לי פריט שיני כלב (או כל פריט אחר, לצורך העניין), ובכל זאת הרגשתי מחויבת לצאת ולצוד כמה פריטים שווים במיוחד. בשביל הקארמה.


1. מכנסי סקיני, אסוס, 30 פאונד.
השילוב בין הגזרה הטרנדית להדפס הקלאסי ולמחיר הנוח הופך את המכנסיים האלה לרכישה ראויה בהחלט. גם העובדה שהמכנסיים עשויים כותנה ולא פוליאסטר תורמת לחשק העז שלי לשלוף את כרטיס האשראי. על מי אני עובדת, אסוס כבר מכירים את הכרטיס שלי. אני רק צריכה ללחוץ. אבל אני אהיה חזקה ואתאפק. לפחות עד שהחלון הצבהב הקטן שכתוב עליו Low in Stock יופיע. אחר כך אני כבר לא אחראית למעשיי.



2. ארנק של דניאלה להבי, 590 ש"ח.
שא-לום חתיך. הבעיה היחידה היא שאני מדמיינת את עצמי מכניסה לתוכו את מליון וחצי כרטיסי המועדון שלי, את כרטיס האשראי הממורט ואת כל השטויות האחרות שאני סוחבת בארנק (בדיקת תכולה נוכחית: אבן בצורת לב שמצאתי בים בגיל 14, זוג עגילים, מוצץ מעוך של הילדה, קבלות משנת 1990, טישו במצב לא ברור, תמונות של הילדים, תמונות של בעלי, תמונות פספורט מבישות שלי ולקינוח - רבע דולר. אל תשאלו אותי למה) ואת הארנק מקיא את התכולה, והולך לחפש בית אחר, שיש בו יותר כבוד לארנקים יפים ולפאסון שלהם.


3. ז'קט מזארה, 449 ש"ח.
יודעים איך כשאומרים על בחורה שיש לה אופי מתכוונים שהיא, ובכן, לא תענוג גדול לעיניים? אז לא זה המקרה. לז'קט הזה יש אופי, והאופי הזה זועק: אני מגניב. השילוב בין ההדפס הקלאסי והאלמנטים המצנצים הופך פריט עם פוטנציאל בית אבות למשהו שכל ג'ינס ירצה ללכת איתו לעבודה. לפעמים יותר מדי זה בדיוק מספיק. ואל תצטטו אותי - אני אכחיש לנצח.




4. צעיף 89.90, פול אנד בר.
למי שרוצה לטעום מהטרנד אבל משחקת אותה קשה-להשגה-אופנתית, זה הפריט הנכון.



5. שרשרת, אטסי, 141 ש"ח.
לשרשרת הזו יש אמירה. היא אומרת: אני מהממת.


אף כלב ואף שן לא נפגעה במהלך רשומה זו, מלבד שלי: בדרכי למקרר לקחת יוגורט נחבטתי בידית הדלת ושן אחת חטפה מכה רצינית. לפחות אני לא כלב.