סקירת קולקציה: בי יוניק

לכל אדם יש מוטו בחיים. שלי תמיד היה "זה מה שיש ועם זה ננצח". הרגשתי את זה, האמנתי בזה, דבקתי בזה והשתדלתי לחיות לפי זה גם כשזה לא היה פשוט. אבל לאחרונה נחשפתי למוטו אחר שערער אותי כל כך, עד שאני שוקלת לאמץ אותו במקום הקודם: החיים קצרים. קני את הנעליים.

כמה פשוט. כמה נכון. כמה מושלם. 

לצערי, יש לי רק שתי רגליים. והמון זוגות נעליים שנקנו מתוך אמונה תת מודעת במוטו המדובר. 

אז עד שאצליח לגדל כמה נוספות אצטרך לדבוק במוטו הישן והטוב שלי, פשוט כי יש לי יותר מדי זוגות שלא מקבלים מספיק חום, אהבה ואור יום. אבל להסתכל מותר לי, ולהסתכל זה בדיוק מה שעשיתי ביום שישי שעבר בחנות של B.Unique בגבעתיים. 

את בי יוניק גיליתי, למעשה, רק לפני שנה, למרות שהאתר שלהם טוען שהמותג מייצר נעליים כבר משנת 2003. ולמרות שאני עדיין חיה בתחושה ששנות התשעים היו אתמול ואני לא באמת זקנה בלה עם רגל אחת (נעולה היטב) בקבר - אפילו אני מבינה שזה די הרבה זמן. ואז, בקיץ שעבר, פגשתי זוג סנדלים משמח בצבע תכלת (לא מצאתי תמונה שלהם באתר, רק את תאומיהם בחום. השתמשו בדמיון) במחסני הנעלה בצומת ביל"ו, ובילינו יחד ימים יפים. 

סנדלים יפים: 

ימים יפים:

מאז, יש לי חיבה לבי יוניק. לא רק כי הסנדלים היו יפים, אלא גם - ובעיקר - כי הם היו נוחים ואיכותיים ובמחיר נוח למדי. עם זאת, אני מודה שלא כל עיצובי הקיץ היו לרוחי - היה משהו קצת גס בקו הכללי שלהם, ובעיקר בסוליות - הפלטפורמות המאסיביות, העובדה שבנעלי העקב צבע העקב לרוב היה שונה מצבע הנעליים, וכו'. הרגשתי שהיה חסר איזה ליטוש אחרון. ואת הליטוש האחרון הזה העניקו בבי יוניק בצורת המותג שילה, שהצליח לקחת את כל מה שהיה טוב בבי יוניק - האיכות, המחיר ההגיוני, ההיענות לטרנדים והנוחות - ולהעניק לנעליים אדג' סופי. 

אז לא פלא שכשחיפשתי השנה מגפיים לשזוף בהם את עיניי (שזה מה שאפשר לעשות בחורף הישראלי - להשתזף), הלכתי לבדוק מה חדש בבי יוניק. וכך הגעתי לחנות שלהם בגבעתיים באיזה יום שישי. השמש זרחה, הציפורים צייצו ואני מצאתי חנייה תוך שניה למרות ששמעתי סיפורי אימה על הסתובבות של שעות, חניות באדום לבן וקנסות ענק. מעודדת ממזלי הטוב ומחסכנותי המרשימה (חסכתי המון כסף כשלא קיבלתי דו"ח) הלכתי למדוד נעליים. 

הקולקציה של בי יוניק השנה מהממת. אין טעם לכער את המציאות. פשוט קולקציה מוצלחת: מגוונת, מחמיאה, בצבעוניות נעימה, אופנתית ועם זאת לא טרנדית עד גועל. למרות שיש אלמנטים טרנדיים בנעליים, הן בשום אופן לא מסוג הנעליים שאי אפשר יהיה לנעול בשנה הבאה או בזו שאחריה מחמת הזדקנות עיצובית מעציבה. מדובר במגפיים קלאסיים. שזה מה שמגפיים צריכים להיות. 

ומה שהכי נחמד בקולקציה של בי יוניק? שהיא באמת קולקציה. אוסף נעליים מהודק, עם קו עיצובי ברור, שקל לראות את התהליך היצירתי שליווה את הכנתו. לא אסופת נעליים רנדומלית, אלא אמירה.

מה מדדתי:

1. מגפיים קלועים. 650 ש"ח. העקבים היו נוחים במיוחד, אם כי גסים מדי לטעמי, והמגפיים עצמם יפים אבל החרטום יכול היה להיות קצת יותר מעוגל. בסה"כ יופי של מגפיים, אבל לא הזוג שהייתי לוקחת איתי הביתה, אפילו שהחיים קצרים.

2. מגפונים מתקפלים. 550 ש"ח. מגיעים גם בשילובי צבעים נוספים. אפשר לנעול בשתי דרכים, ובהתחשב בזה המחיר הוגן בהחלט. העקבים היו, לטעמי, גבוהים מאוד, אבל לחובבות הז'אנר זה עשוי להתאים. הגובה של המגפיים מושלם, והם לא מקצרים את הרגל כמו רוב המגפונים, אפילו כשהם מקופלים. הצבעוניות מתוקה להחריד ושבתה את לבי לחלוטין, ולא נותר לי אלא לקוות שבי יוניק יוציאו גם איזו גרסה שטוחה למגפיים האלה. 

 3. מגפוני כיווצים. 550 ש"ח. האמת היא שאלו המגפיים שבשבילם באתי לחנות. חשבתי שאולי אמצא סוף סוף את המגפונים המושלמים (כלומר, היחידים) שיחמיאו לי. טעיתי. המגפונים אמנם יפים מאוד "על הבובה" וגם נוחים מאוד על הרגל - אבל הם היו רחבים כל כך שאפשר היה להכניס את שתי רגליי לאחד מהם ועוד היה נשאר מקום לאיזו כף יד. בלית ברירה מדדתי מיד ובלי שהיות את האח הגדול - מגפי המעטפה ---

4. מגפי מעטפה. 650 ש"ח. אני סאקרית של מגפיים שהחלק הקדמי שלהם אינו מקשה אחת. אני לא אוהבת כשכל איזור כף הרגל הוא גוש אחד, ותמיד מעדיפה משהו עם חיתוכים, שמעדן קצת את מראה איש-השלג-גדל-הרגליים שהוא גורלה העצוב של כל בחורה מעל מידה 38 שנועלת מגפיים כאלה. לפיכך, מגפי המעטפה נראו לי מהרגע הראשון כמו שלמות בהתגלמותה, ולא טעיתי. אמנם הם מתהדרים בעקב לא נמוך (כ 5 ס"מ), אבל המגפיים מרופדים היטב מבפנים (בסוליה), העקב רחב והמגפיים נוחים מאוד. הרוחב שלהם מושלם ולשם שינוי נחסך ממני מראה החולבת (או הפרה ברפת, תלוי מאיזו זווית מסתכלים על זה), ובאופן כללי הם הבחירה הנכונה לחורף הקרוב - וגם לחורפי חמש השנים הקרובות. שזה בדיוק מה שאני רוצה במגפיים שעלותם מזכירה באופן חשוד את מחיר הקרנית שלי (שזה סבבה - בשביל רוב המגפיים בעולם אני צריכה למשכן לכל הפחות כליה). 

מה לא מדדתי?

1. את המתיקות האינסופית הזו עם הפפיון מאחור. 350 ש"ח. זה דווקא נוח לכיס, אבל לא כל כך נוח לכפות הרגליים: תשעה ס"מ של עקבים. החיים קצרים, אבל ניתוח הלוקס ולגוס יקצר אותם יותר, ולו בשל התקף הלב שהקונספט גורם לי. 

2. את המתיקות העוד יותר אינסופית הזו, מסדרת "שילה". 750 ש"ח. לא עסק זול, אבל פגשתי כבר עסקים זולים פחות וחינניים הרבה פחות. המגפיים האלה מחייכים אליי, וחיוך שווה מליון. טוב, אולי לא מליון, אבל 750 בטוח שכן. בעיקר כשהחיים כל כל קצרים. הדבר היחיד שעומד בדרכי הוא שאם אכניס ולו זוג נעליים אחד נוסף הביתה, הדבר היחיד שיהיה קצר יותר מחיי יהיה חיי נישואיי. 

ועד הפעם הבאה, השארו רגועים והתרחקו מחלון הראווה*

*עוד מוטו שלא תפס. 

מעילי הפשוט ופנס על הגשר

אני אוהבת חורף. אני אוהבת קור, רוח, גשם. אני מרגישה הכי בחיים כשקפוא בחוץ. מה חבל, אם כן, שאני חיה בלבנט. ובכל זאת, מדי פעם, אחת לכמה שנים לכל הפחות, יש כאן איזו חצי שעה קרירה. ואז אני עושה מה שכל בר דעת היה עושה: מתעטפת בצעיף, קרדיגן, מגפיים ומעיל (בלי מטריה, הן חוסמות לי את הגשם) - כדי שלא יהיה לי קר.
עם השנים, גידלתי לי אוסף מעילים מרשים למדי. רובם ילידי חו"ל, אבל יש גם כמה שלפחות קונספטואלית נוצרו בארץ. ולאחרונה, לרגל הצטרפו של חבר חדש למשפחה, החלטתי להציג בפניכן את כל חבריה. וכיוון שלמרבה הזוועה גיליתי שלמעט מעיל אחד - למעיליי אין תמונות ייצוגיות נאות, נאלצתי ללבוש אותם ולצלם.
לפיכך, תאלצו לסבול ואף לסלוח לי על כישורי הצילום העלובים שלי, ועל כישורי הדוגמנות העלובים עוד יותר שלי. עלובים כל כך שכישורי הצילום שלי מקבלים תפנית מפתיעה לטובה, ואחרי שרואים אותי מדגמנת מבינים שאני בעצם סוג של אנסל אדאמס מודרנית, רק מתלבשת יותר טוב.

סטיילינג לא קיים: אני
עיצוב לא קיים: גם כן אני
חיוך עקמומי: אני ורק אני
פוזות מביכות: א-ני
מעילים מהממים: קסטרו, מגוון חברות אמריקניות מוכרות פחות ויותר וכמובן הדובדבן שבקצפת - מעיל של BB דקוטה מסל אנד סו, בחסות חברתי המהממת שרון שקראה את רשימת יום ההולדת שלי והתנהגה בהתאם.

1. מעיל מ"זואי", רשת אמריקנית זולה שמתהדרת בבגדים כעורים להחריד. חוץ מהמעיל הזה. המעיל הזה הוא שלמות. הוא גם עלה משהו כמו שלושים דולר, וככה בערך גם עלה לי האובר ווייט של לדחוס אותו למזוודות המפוצצות יום לפני תום הרילוקיישן. אבל לא יכולתי להשאיר אותו מאחוריי, לבד ביבשת. אמרתי לעצמי שמכסימום נוציא משהו אחר מהמזוודה. נגיד את הבגדים של בעלי.

2. מעיל סגול של קסטרו, כבן חמש. תיאמר האמת: קניתי את המעיל הזה כי יש לו קפוצ'ון. עכשיו, נניח לרגע בצד את העובדה שאני מבוגרת באיזה 25 שנים מכדי ללבוש קפוצ'ון, ונניח עוד יותר רחוק משם את העובדה שאני נראית כמו דארת' ויידר עם קפוצ'ון, וניאלץ להודות שזה מעיל חמוד להפליא, קפוצ'ון או לא.

 3. מעיל שמלה סגול של Guess. כן, הוא דומה להחריד למעיל של קסטרו. כן, הם בדיוק באותו צבע. כן, הם די תאומים שהופרדו בלידתם. ייאמר לזכותי שכשקניתי את המעיל של גס, המעיל של קסטרו היה מאופסן ביבשת אחרת והגעגועים העבירו אותי על דעתי. ועכשיו אני מתקשה להחליט על מי מהם לוותר. האם ציינתי פעם כמה קשים הם חיי?

4. מעיל אדום ומפונפן מקוהל'ס בארה"ב.
כן, קניתי מעיל בדפרטמנט סטור נחות, ואני לא מתכוונת להתנצל על כך. הוא חמוד, הוא אדום, יש לו רושרושים ופפיון והוא עלה כמו שני מילקי.

5. מעיל אפור בהיר מנורדסטרום עודפים. המעיל הזה חתם בהצלחה שנים של חיפושים בעקבות המעיל האפור המושלם. אמנם חיפשתי משהו כהה יותר, אבל אחרי שראיתי את החיתוך המוצלח במותן, את הרושרושים, את הסגירה הא-סימטרית ואת הכיסים, החלטתי שהחיים מלאים בפשרות קטנות, ולוותר על צבע שנקרא "אפור עכבר" הרגיש לי כמו משהו שאני מסוגלת לעשות בלי יותר מדי ייסורים.

6. מעיל בוורוד מזעזע של Guess.
תיאמר האמת - אני לא בטוחה למה קניתי אותו. אני מבינה למה קניתי אותו, אני פשוט לא בטוחה למה עשיתי את זה בפועל. אבל הוא כאן. והוא ורוד. אז הנה.

7. והתוספת החדשה והמלהיבה: מעיל ירוק א-סימטרי עם סגירה צדדית מעלפת. BB DAKOTA, דרך האתר המשובח בל אנד סו. הגזרה הזו הולכת לככב החורף. כבר הספקתי לראות גרסה דומה בכחול מהמם אצל רונן חן. תזכרו שאמרתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהזמנתי בגד מחנות מקוונת בארץ. אני דווקא קניינית רשת ותיקה ומנוסה, אבל איכשהו בארץ לא יצא לי לקנות בגדים ברשת (אם כי דברים אחרים כן), ואני חייבת לומר ששירות הלקוחות של בל אנד סו היה לא פחות ממדהים. התלבטתי המון סביב נושא המידה, ואחרי שנדנדתי במרץ באימייל ובטלפון וענו לי בסבלנות ונחמדות אינסופיות, וגם המליצו על המידה שלדעתן תתאים לפי נתוני גופי - הם הציעו מיוזמתם פשוט לשלוח לי את שתי המידות ביניהן התלבטתי ושאחזיר מה שלא מתאים. כשהמשלוח הגיע, גיליתי גם שהן צדקו בהערכת המידה ובאמת, ה- M היא שנשארה איתי. בהחלט חוויה שהשאירה לי טעם של עוד.

ונניח שהייתי זקוקה לעוד מעיל, או חמישה, מה הייתי קונה השנה?
מעיל בורדו עם סגירה צדדית, אסוס (80 פאונד). מעיל קאמל עם קפוצ'ון, אסוס (75 פאונד). אני יודעת מה אתן רוצות להגיד על הקפוצ'ון. תתאפקו.

.

מעיל שמנת מקסטרו (499 ש"ח). מעיל קטיפה של קוטון (499 ש"ח). 

ולקינוח: ז'קט של שירה לאור לרזילי (690 ש"ח. בסדר, זה לא בדיוק בדיוק מעיל, אבל זה מספיק קרוב). 

ועכשיו תסלחו לי, אני צריכה להתקשר לאלאסקה לברר משהו לגבי דרכון. 

עין אחת צוכה

השבוע, בעת ביקור שגרתי בדף הפייסבוק של רוני קנטור, גיליתי למרבה הצער שאני מטומטמת.

מסתבר שיש הטבת יום הולדת שווה ביותר אצל רוני קנטור.
ומסתבר שאני - להלן המטומטמת - פספסתי אותה.

כמה אימיילים לאחר מכן מצאתי עצמי, ביום רביעי בערב, נוסעת לתל-אביב להפגש עם חברתי המהממת נועה אצל לא אחרת מאשר רוני קנטור, שבלי שום בעיה הסכימה להאריך את ההטבה עבורי כדי שאוכל ליהנות ממנה למרות (ואולי דווקא בגלל) טמטומי. כך שלפחות אהיה מטומטת מלובשת היטב. 

תיאמר האמת - הארכת ההטבה הייתה הדבר הטוב היחיד בערך שקרה לי השבוע. ימים קשים עברו על כוחותיי, והייתי באמת זקוקה להתאווררות של שופינג וארוחה טובה כדי להתנהל בקצת יותר חן, כלומר, לקלל קצת פחות.
הבעיה היא שלהתנהל בחן זה בערך הדבר האחרון שאפשר להגיד על איך שהתנהגתי אצל רוני קנטור.

הגעתי, הסתכלתי, רציתי הכל, בחרתי מה אני הכי רוצה מתוך הכל - וביקשתי מידה.
ואז המוכרת אמרה לי שהיא ממש מצטערת אבל רוב הנעליים כבר ארוזות בשביל יריד "שופוני" שמתקיים בסופ"ש הזה. היא אמרה שתנסה בכל זאת לחפור עבורי בארגזים, ובינתיים הציעה מגוון חלופות, והלכה לחפש.
אז עשיתי את הדבר ההגיוני היחיד שהיה לעשות במצב שכזה:

פרצתי בבכי.

כשהמוכרת שבה מהמחסן בידיים ריקות, לא נותר לה אלא לשאול אם זה בגלל הנעליים ולקבל תשובה מפורטת הרבה-יותר-מדי (שהשורה התחתונה שלה היא "לא, אבל הנעליים הן לגמרי הקש ששבר את גב הגמל היחף"). 

כוס מים, מילות הרגעה, נועה אחת שהגיעה עם קופסת שוקולד ענקית מדסקלידס וזוג נעליים אחד במידתי שנחפר ארכיאולוגית במיוחד בשבילי לאחר מכן - הרגשתי הרבה יותר טוב. מספיק טוב בשביל שאוכל להכריח את נועה-חברתי-המהממת לדגמן עבורי כמה מהפריטים בקולקציה (המוצלחת להחריד) בשביל שאוכל לכתוב רשומה. 

אה - וגם קיבלתי במתנה עגילים.

מה נועה לבשה:

חולצה רקומה בירוק עמוק, דקיקה ומהממת. החולצה. אם כי גם נועה.

שמלת שכמיה בהדפס שחור אדום. תיאמר האמת - אם השמלה הזו הייתה במידתי, היא הייתה בארון שלי ברגעים אלו ממש. הגזרה שלה מושלמת, הקונספט שלה גאוני וההדפס חסר תקדים. אלוהי השופינג בירך אותי ואת חשבון הבנק שלי וייצר אותה עם ההדפס הספציפי הזה רק במידה 1, בעוד שאני מתהדרת בציצים במידה 56996, וכל שנותר לי הוא לפרסם את תמונתה ולאחל לה חיים ארוכים ומלאים בארונה של מישהי עם טעם מעולה שתזכה בה.

מה אני לבשתי:

עליונית עוצרת נשימה בחום עם נקודות ספורדיות. היא לא התאימה לשום דבר שלבשתי, ועדיין היא נראית נפלא. ככה מזהים פריט שהוא מאסט, למקרה שתהיתן.

מה עוד ראינו:
 תיקים, נעליים, תכשיטים ומטריות. ורדיו ישן.

מה רצינו:
הכל.

מה הכי הרשים אותנו:
טוב, אותי. אני חושבת שנועה נתקעה מול סטנד המטריות בשלב הזה ואי אפשר היה להזיזה אלא על ידי אזכור המסעדה האיטלקית שחיכתה לנו: קיר השרשראות הזה, שאני רוצה כל מה שעליו. אין צורך לארוז לי. אני אקח את זה כמו שזה, כולל הקיר.

מה קניתי בסוף:

והחלק הכי שווה:
עגילים במתנה, לבחירתי. זה לא היה קל (היו המון אפשרויות), אבל בסוף נבחר זוג מהמם, קלאסי ונייטראלי שיתאים להכל מבלי להבלע.

כמה עוול עושות התמונות שלי לדברים המקסימים של רוני קנטור:
אני שומרת על זכות השתיקה, ועל הזכות לכבות את המצלמה ולקחת צילומי יח"צ להבא.

כמה אני אוהבת את הבוטיק של רוני קנטור ואת שירות הלקוחות שהוא מציע:
עד אינסוף ומכל הלב.

מה הסיכוי שאוכל להראות שם את פרצופי בעתיד בלי למות מבושה:
קלוש. מזל שיש להם חנות באינטרנט.

עיניים בגב

לילך, שכותבת את הבלוג המוצלח "קצוות פרומים", ביקשה שאחפש לה תיקי גב בתקציב של עד 500 ש"ח. וכיוון שבדיוק נפתחה שנת הלימודים האקדמית זה נראה לי כמו רעיון מצוין, מה גם שבתור אחת שסוחבת איתה את כל הבית וגם חלק מהאוטו בתיק - תמיד חיבבתי מאוד תיקי גב והצרתי על הדרתם מארון ה"מבוגרים".
בשנים האחרונות תיקי הגב זכו לעדנה מחודשת גם בקרב אנשים שעברו את גיל 18, ולכן אפשר למצוא תיקים בעיצובים בוגרים, מהוקצעים ונאים. ולפעמים אפילו כאלה שלא צריך בשבילם משכנתא שניה, שזה תמיד יתרון מוחץ.

1. Twentyfourseven הוציאו גרסה בשלושה צבעים - חום, שחור מודפס וורוד מודפס - לתיק הגב הזה. בעיניי השחור והוורוד לא מוצלחים, כי ההדפס מזכיר לי קצת יותר מדי בדים אינדיאניים, אבל אם מי מכן חלמה אי פעם לגור בטיקי - יתכן שזה התיק בשבילכן (הוא גם מתכתב יפה עם אופנת מגפי הזמש עם הפרנזים שחזקה השנה, שגם ממנה אני סולדת). 199.99 ש"ח. ואני רוצה את העודף.

2. תיק אורגימי של Estella, ניתן לרכישה במרמלדה מרקט. הוא מאוד עדין ביחס לתיק גב ונראה מאוד בוגר ומקצועי. מגיע בהמון צבעים ודוגמאות ו... מהמם. זה ההדפס החביב עלי, אבל זה לא מחייב. 297 ש"ח.

3. הלכתי להסתכל בחנות של עדושקה, והתיק הזה הסתכל עליי בחזרה.
    ברצינות.
הוא מתוק מתוק, מתאים למי שלא לוקח את הבגדים שלו יותר מדי ברצינות, ומחירו הנוח (140 ש"ח) מאפשר לקנות אותו כתיק שני, ולהצטייד גם בתיק רציני יותר לעתות הצורך.

4. אצל רוקסנה מצאתי את תיק החציל הזה, שהצבע שלו מעורר בי התרגשות חורפית בלתי נשלטת והגזרה המאופקת שלו מקסימה. 280 ש"ח והוא שלכן.

5. כיסים מציעים תיק גב מסדרת אונו, שאני מחבבת מאוד, בצבעים פסטליים מרגיעים להחריד ומרקם מבריק שאני הו-כה-אוהבת. 489 ש"ח.

6.  מי שהתלהבה מהתיק המסתכל צפויה לחבב גם את זה: תיק משופם ומעשן מקטרת (לתיקי גב יש ריאות? זה בריא להם?) ממודקלות'. אין ספק שראשים יסתובבו אחרי התיק הזה.

7. באסוס מצאתי שלושה תיקי גב מוצלחים במיוחד. שניים מהם מאיזור הבנים, אבל אותי זה לא עצר מעולם (חוץ מבשירותים ציבוריים, וגם אז לא תמיד). מימין לשמאל: תיק לחובבות הניטים (55 פאונד), תיק אפור מושלם (85 פאונד) ותיק נייבי מתוק (70 פאונד).

8. ולמה האחרונים תמיד בסוף?
כי הם הכי יפים.
תיק גב של נטע שדה. שיקי בטירוף, עשוי משילוב חומרים מקסים ומנסיוני גם איכותי. קצת חורג מהתקציב (550 באתר נאפה) אבל שווה את זה.

בפעם הבאה שמישהו אומר לכם שיש לו עיניים בגב, תגידו לו שבדיוק בשביל זה חשוב לקנות תיק גב יפה.  שיהיה לו נעים להסתכל. 

תיק על תקציב

הגולשת המקסימה קטי ביקשה גם היא שאצא לציד תיקים בשבילה, משימה ששמחתי מאוד לבצע, בהיותי צייד תיקים מדופלמת. כל אחד צריך תחביב.

הדרישות של קטי היו:
1. תיק דמוי עור (ולא מזמש או בד ולא לאקה. מה יש לכן נגד לאקה, כולכן?)
2. בלי הדפסים
3. בגודל בינוני ועם שתי ידיות לנשיאה נוחה
4. עדיפות גדולה לקנייה אונליין
5. בצבעים כהים יחסית
6. והכי הכי חשוב - עד 250 ש"ח

והנה הרשימה שבה זכתה קטי:

1. תיק עגול בינוני (27X31) מפול אנד בר. 129.90 בלבד. מתוק מתוק, עם ידיות כפולות, גבוה, כהה ויפה תואר. טוב, עגלגל. אבל עדיין כהה ויפה תואר.

2. תיק חום מנקסט.קום. 43 דולר. הוא עומד בדיוק מושלם בכל הדרישות, ואת המעוף מעניק לו הריפוד הפנימי המנוקד.

3. תיק שיק (שם הולם לכל הדעות) מרנואר, 199.99 ש"ח (בעברית: 200). יופי של צבע, ויופי של פיגורה. 

4. תיק צבעוני ומהמם של עדושקה, 165 ש"ח, ניתן לרכישה בחנות שלה במרמלדה מרקט (לחובבות ההדפסים, יש שם תיקים מדהימים).

5. תיק ידיות עץ של רומינה רוסנבלט, מחומר דמוי עור. בעיניי הוא פשוט יפהפה, והמחיר סופר הוגן - 150 ש"ח. ניתן לרכישה בחנות שלה במרמלדה מרקט.

6. תיק ריצ'רצ'ים של אסוס, 24.5 פאונד. קלאסי עם טוויסט מתוק, וגודל מושלם. 

7. תיק פפיון של אסוס. אני מודה - יש לו רק רצועה אחת. אבל הוא כל כך מתוק שלא יכולתי להתאפק.  32 פאונד וכל המתיקות הזו (לא כולל הדוגמנית, כן?) יכולה להיות שלכן. וזה הרבה מתיקות.

8. איחלתי לחיילת הצלחה!

הוא קנה אותן בזול

מכיוון שלפעמים בערב נהיה מספיק קריר בשביל לפתוח חלון בלי שהמשקפיים יתמלאו אדים, ובלילות מסוימים אני אפילו מוכנה לכבות את המזגן לעשרים דקות בערך, סימן שהגיע הזמן לדבר על מגפיים.
רק שלפני שמדברים על מגפיים - צריך לדבר על מגפונים.
תיאמר האמת - אני לא מעריצה גדולה של מגפונים. אני באופן כללי לא מחבבת הכלאות: אפרשזיף, פרד, פרוזן יוגורט. טוב, בעצם  אני מתה על פרוזן יוגורט. דוגמה לא טובה. אבל באופן כללי יש לי בעיה עם שעטנזים. אני מעדיפה מוצר מובהק: או נעליים, או מגפיים. או חורפי, או קיצי. או מחמם, או מקפיא בהונות. אני דורשת את זכות הבחירה המוחלטת.
יש לי גם בעיה עם עניין העקבים. רוב המגפונים היפים - אלה שאינם צבאיים, מלאי ניטים או גסים בטירוף - מתהדרים בעקבים, שנועדו להפוך אותם לאלגנטיים ועדינים יותר וגם לטשטש קצת את אפקט קיצור הרגליים. רק שאני מפחדת פחד מוות מעקבים. גם כי אני לא יודעת ללכת בהם, וגם כי יש לי הלוקס ולגוס קל, שזקוק לעקבים כמו שדג זקוק למגפונים.
הבעיה הנוספת שלי עם מגפונים היא אסתטית נטו. אמנם יש הרבה (המון. אינסוף. יותר מדי) מגפונים יפים שם בחוץ, אבל רובם לא מחמיאים. הם מקצרים את הרגליים וחותכים אותן במקומות לא מתאימים, ורובם רחבים להחריד על שוקיי הדקיקים. אני פשוט מרגישה לא נוח לכער דווקא את אחד האיברים המוצלחים יותר שיש לי.
והבעיה השלישית היא בעיית העלות.
הייתם חושבים שבמגפיים עם חצי מכמות העור המחיר יחתך גם הוא בחצי. אז לא. עושה רושם, למעשה, שהאפקט הוא הפוך: מחירי המגפונים, לפחות אלה שנשאו חן בעיניי, כפולים ומכופלים מאלה של רוב המגפיים שבארוני, ורובם פשוט מחוץ לטווח השגתי. אולי לו הייתי מהקונות המשכילות והמאופקות האלה, שקונות זוג אחת לשנתיים, זה היה מתקבל על הדעת. אבל אני חזירת נעליים לכל הדעות, ואני פשוט לא יכולה להשקיע אלפייה בפרדים. כלומר, במגפונים.

ועם זאת, כיוון שהאקלים הישראלי מתאים למדיי למגפונים וכיוון שבאמת שזפתי (בשמש חורפית, כמובן) את עיניי בכמה וכמה זוגות שהאסתטיקה שלהם הכניעה אפילו את לבי הקשוח, החלטתי לחלוק כמה מהצלחותיי אתכן.
במסעי בארץ המגפונים הצטרפה אליי חברתי המהממת נועה נוימן, שכבר נידונה כאן. לנועה יש מגפונים והם מהממים עליה. אבל הכל מהמם על נועה. אנחנו, בנות האנוש, נצטרך להתפלל לטוב.

1. מגפונים בשילוב סריגה, קלואי, אסוס. 200 פאונד בסייל.
אני מודה, יש כאן כל כך הרבה שעטנז שזה איכשהו כבר נהיה בסדר. בין הגרביים המובנים, נעלי העקב והשרוכים זה כל כך הרבה מינוסים שזה כבר נהיה לגמרי פלוס.
שזה טוב, כי אחרי קנייה כזו אני יכולה לחשוב לפחות על דבר אחד שלא יהיה בפלוס: חשבון הבנק.

2. מגפונים אדומים של שני בר. 995 ש"ח.

המגפונים האלה משכילים לקחת את החסרון של רוב המגפונים - הרוחב הלא מחמיא - ולהפוך אותו ליתרון. האלמנט העצום בראשם הופך אותם להצהרה אופנתית של "זה אמור להיות ככה", אמירה שרצוי להגיד עם גבה אחת מורמת לשם האפקטיביות, וגם למהממים לגמרי. והצבע? שלמות.

3. מגפוני שעמה שחורים, אברמיי. 883 ש"ח.

אני והמגפונים האלה מנהלים רומן אינטרנטי מתוקשר כבר כמה שבועות. אני בוהה בהם, מריירת עליהם, שולחת אותם כלינק לכל מכריי ומתכננת לצאת יום אחד מאיזור החיוג שלי כדי לבקר אותם באופן אישי, תוכנית שהמציאות (ומנהל הבנק שלי) כל הזמן מתערבים בה לרעתי (ולטובת נישואיי, שבעלי מאיים לסיים אם אכניס הביתה עוד זוג נעליים בעתיד הנראה לעין). אלה כנראה המגפונים המושלמים בעיניי - המבנה שלהם מאוד מעודן, האורך שלהם נראה מחמיא יחסית והם פשוט יתאימו להכל, כולל למדרגות הרבנות, לשם הם עשויים להביא אותי.

4. מגפונים של קאפל אוף, לא יודעת כמה עולים. כנראה עדיף שכך.

גם כאן, כמו במגפונים של שני בר, ההכלאה-על-הכלאה עושה את ההבדל. השילוב בין מגפונים אלגנטיים ואלמנטים של מגפי רכיבה, והצבע האדום, פשוט עובדים. 

5. מגפוני פיקסי של נועה לוריא, 890 ש"ח.

יש לי חולשה עזה לשילוב של נייבי וזהב, והגזרה המושלמת של המגפונים האלה הופכת אותם לפריט מגה-נחשק לארון הנעליים המפוצץ שלי. העקבים הנמוכים הופכים אותם לנחשקים עוד יותר. אם זה היה חוקי להציע נישואים לחפץ דומם, הייתי יורדת על ברכיי מולם (רק בזהירות, שהמגפונים לא ישתפשפו לי). 

6. מגפוני חותלות של דניאלה להבי. אתן יושבות?

1790 ש"ח.
המגפונים האלה הם גם וגם - החלק של החותלות ניתן להסרה. ואין מה להגיד - מדובר בזוג נעליים יפהפה, ורסטילי ומיוחד. אני עובדת ברגעים אלה ממש על גידול כליה שלישית, שתאפשר לי לרכוש אותו, רק שאני חוששת שעד שאצליח תגמר העונה.

7. מגפוני אוליביה בנייבי, רוני קנטור. 460 ש"ח.

אני חובבת גדולה של הנעליים של רוני קנטור. הן לא עשויות מעור (שזה יתרון וגם חסרון) אבל החומר דמוי העור שהן עשויות ממנו איכותי פי כמה מחלק מנעלי העור האמיתי שברשותי. המגפונים האלה, עם הקיפולים המתוקים שלהם והצבע המושלם, הם יופי של רכישה לחורף הקרוב. והמחיר - שפוי לגמרי. 

8. מגפונים של קסטרו, 499 ש"ח. 

הם מגיעים בכתום עוצר נשימה וגם בחום סימפטי, רגיש וסטנדרטי קצת יותר. הפלטפורמה הבהירה, השרוכים חסרי התועלת ואפילו הזמש-שנוא-נפשי, כולם ביחד נותנים וייב סוונטיז שאפילו נשמה של המאה העשרים ואחת כמותי לא יכולה להתנגד לו. שוב הדיסקו כאן!

ועד שאראלה ממפעל הפיס (שאני כמובן לא מנויה שלו) תתקשר, אין לי אלא להסתכל במד הטמפרטורות הביתי ולהבין שממילא עד שאזדקק להם - הגיהינום יקפא.

שזה טוב, כי אז הם יהיו מאוד שימושיים.