סקירת קולקציה: תמנון, סתיו חורף 2012-13

היום הזדמן לי (כלומר, ניצלתי הזדמנות פז להמלט מאחר צהריים מול הטלוויזיה עם ילדיי) להגיע לתמנון, לאחד הסניפים החביבים עליי (שאני לא מגלה את מיקומו מחשש שהוא יהפוך לא להיות הסניף החביב עליי לאחר מכן). כוונתי הייתה ברורה: לבדוק מה חדש העונה, וגם לבדוק מה מזה יתאים לחברה הריונית אהובה שהבטחתי לקחת אותה לשופינג השבוע. כוונתי הסמויה והלא מודעת הייתה לסמן לי פריטים שאני מתכוונת לרכוש בסוף העונה, או כשאחליט שהם נחוצים לי כאן ועכשיו. מה שיבוא קודם. הצלחתי בכל משימותיי. לו הייתי אדם שאפתן יותר ייתכן שהייתי מציבה לעצמי מטלות יותר משמעותיות, אבל בהיותי מי שאני, אני מרגישה שזה היה יום מוצלח.
נתחיל בוידוי: אני ממש מחבבת את תמנון. גיליתי אותם כשהייתי סטודנטית ענייה להחריד וסוף העונה שלהם היה זמן השופינג המועדף עליי (ג'ינס ב 50 ש"ח וקרדיגן ב 40 ש"ח, שהתאימו פיקס לנעליים ב 30 ש"ח שהייתי קונה בסוף העונה בטו גו). מאז אמנם התבגרתי והתעשרתי (אם כי לא בהרבה), אבל אני זוכרת ושומרת לתמנון חסד נעורים. תמנון מצטיינים בכמה דברים בעיניי: VFM (וליו פור מאני), טרנדיות הגיונית (כלומר, הם מודעים לאופנה אבל לא מנסים להעניק לה פרשנויות מרחיקות לכת) ופריטי בייסיק באיכות טובה. בניגוד לרשתות אחרות בתחום לבוש הקז'ואל, תמנון לא עסוקים מיד ביחסי ציבור, פרסומים, קטלוגים מפונפנים ונוטפי סקס או דוגמני על. הם פשוט מספקים בגדים מוצלחים, בעקביות, שנה אחר שנה. זה לא הוט קוטור, אבל זה גם לא מתיימר להיות - ושם כוחה הגדול של הרשת. מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. איכות היא לא מילה גסה. לפעמים זול זה זול והשמש תזרח גם מחר, אפילו ששעון חורף. וכעת, מספיק עם הקלישאות והלאה לעניינים.

הקולקציה השנה, כמו בשנים קודמות, מאוד מאוד מגוונת. לצד ג'ינס וטי שירט, תמנון מציעים גם מעילים, שמלות ואפילו נעליים. אני בחורה שמרנית, ולא קונה בד"כ נעליים ברשתות האופנה אלא אם הן ממש יפות, כך שהסתפקתי בסיור ביגודי הפעם.

כיוון שלטעמי החוזקה הגדולה ביותר של תמנון היא בקרדיגנים, התחלתי את השיטוט שלי שם, והעליתי בחכתי (כלומר, שלחתי את המוכרת לטפס בשבילי על הסולמות המבעיתים בחנות) קרדיגן לבבות משובב נפש שמגיע במגוון צבעים:

הבחור המדובר מגיע, נכון לכרגע, בנייבי וורוד (בתמונה), אדום ולבן ואפור בהיר עם אפור כהה. כל השילובים היו מאוד מוצלחים ומתוקים, הקרדיגן נעים למגע ודקיק במידה הנכונה, ובעיקר השרוולים שלו מספיק ארוכים גם בשביל ארוכות-הגפיים כמוני. לגמרי ברשימה. 100 ש"ח.

אחרי הקרדיגנים עברתי למדור השמלות, ושם פגשתי שמלה שראיתי כבר על חברתי היפהפיה נועה. מאוד התלהבתי ממנה בפגישתנו הראשונה (מהשמלה. אם כי גם מנועה!) אבל כיוון שהכל מהמם על נועה, הרגשתי שאני צריכה לראות את השמלה גם בקונטקסט אחר לפני שאשפוט שהיא מוצלחת.
לצערי, התמונה היחידה שהצלחתי למצוא של השמלה המדוברת באתר היא תמונה שלומר שהיא עושה לשמלה עוול זה בערך כמו לומר שמלחמת העולם הראשונה הייתה אירוע לא נעים. אז תצטרכו לסמוך עליי - השמלה מהממת. אפילו עליי. חששתי שהיא תדגיש את החזה הגדול שלי ותעלים את קו המותניים שלי, אבל בזכות החיתוכים הנכונים (בדיוק מעל החזה וקצת מתחת לחלק העליון של הירך) והבד המושלם (כותנתי אבל עבה, ומאוד מאוד סלחני) היא הייתה מחמיאה. אז סליחה, שמלה, על התמונה שאני עומדת לחלוק עם העולם. אני ואת יודעות שאת נהדרת. מגיעה גם בשחור וטורקיז. לגמרי נכנסת לרשימה. 90 ש"ח.

(לאחר חיפוש נוסף, וחמושה באמצעים הטכנולוגיים החדישים ביותר - מקש הפרינט סקרין והצייר - הצלחתי להשיג עבורכם תמונה אקסקלוסיבית ונורמלית של השמלה. אבל כבר כתבתי את כל המלל הנ"ל, אז נא בעין שאמחק.)

פגשתי גם את שמלת הטרנינג הנפלאה הזו, רק באפור ושחור ומיד התחבבנו זו על זו. היא הייתה רכה ומלטפת ואני הבטחתי לכבס אותה בעדינות כדי שלא תוציא גולגולים ולעטר אותה בחגורה כדי שלא תגרום לי להיראות כמו מקרר משפחתי. ככה נראית אהבה. נכנסה לרשימה. 80 ש"ח. 

התחנה הבאה במסעי הייתה מחלקת החולצות, אבל כיוון שלבשתי שמלה עצרתי על הדרך ולקחתי את החצאית הראשונה שפגשתי, כדי שאוכל להשתמש בה במדידות. להלן הנדגמים:

החולצה העליונה הייתה מתוקה אבל קצת השנה-שעברה (קולור בלוק, זצ"ל, לדעתי השנה נתקדם הלאה לעבר המונוכרומטיות). החצאית עשתה אותי קצת הריונית (טוב, גם ארוחת הצהריים תרמה לזה) והחולצה התחתונה הייתה מתוקה עד כאב. מדדתי אותה בירוק וטורקיז והיא הייתה הטי שירט המושלמת. אוורירית, קלילה ושמחה. נכנסה לרשימה. 50 ש"ח. 

סיימתי את מסעי במחלקת הילדים, שגם היא הצלחה לא קטנה, ואותה אצטרך לפקוד שוב בהמשך העונה כשיתחילו המבצעים ואחרי שהילדים שלי יצטרכו בגדים. בעצם, במקרה כזה אגיע לשם רק בעוד כמה שנים. מתי אמרנו שהסיילים?

נשארו בצריך עיון (דהיינו, ראיתי באתר ולא פגשתי בחנות):
1. שמלת סריג ורודה שעושה לי קיצי בלב
2. שמלת ג'ינס עם פוטנציאל מושלמות גבוה
3. קרדיגן שחור כחול מרטיט

אה, ו-4. מצב חשבון הבנק שלי. בקטנה.

בנוגע לפריטים ההריוניים - המשך יבוא. 

אובססיה נוכחית: מגפי גומי

אחת לזמן מה (בערך כל שלוש שניות) אני נתקפת באובססיה אופנתית חדשה.
האובססיה הנוכחית שלי היא מגפי גומי. כן, מגפי גומי. כן, כאלה שנהגו ללכת איתם לרפת. בדיוק כאלה. רק לא.
בשנים האחרונות שוק מגפי הגומי מציע לחובבות הז'אנר דגמים מעניינים במיוחד, עיצובים חדשניים וכיפיים ובעיקר מגפי גומי שעושים כמיטב יכולתם שלא להיראות כמו מגפי גומי.
וגם די מצליחים.
הרגליים שלי הן אחד החלקים הדקיקים ביותר בגופי, ולפיכך מסעי למציאות מגפי גומי שלא יגרמו לי להיראות כאילו אני בדרכי לחליבת הבוקר הוא מסע מאתגר, חובק יבשות וקורע לבבות וארנקים. אבל אני מודיעה מראש: לא אתייאש, לא אכנע ולא אוותר. יש שם בחוץ זוג מושלם של מגפי גומי, וחי נפשי, הוא יהיה שלי. גם אם אצטרך להוציא על זה הון.
למעשה, בעיקר אם אצטרך להוציא על זה הון.
בינתיים, יש לי כמה מועמדים מובילים. לא אשלה אתכם: החיפוש לא היה קל. דעתי הוסחה כל הזמן על ידי נעליים-מהממות-ונחשקות-שאינן-מגפי-גומי, שלא לדבר על פריטים אחרים. נאלצתי לגשש בהמון אתרים ולכתת רגליי נטולות המגפיים בין עשרות חנויות, ואז עוד למדוד מגפי גומי. כשארבעים מעלות בחוץ.
אבל הצלחתי לצמצם את רשימת המועמדים שלי באופן פלאי ומשמח, והרי היא לפניכם.

1. ברשת אלדו, שבורכה בשלושה אתרים שמתאימים לשלוש מדינות ושאף אחד מהם לא מסונכרן בשום דרך עם מצב החנויות בארץ, נחלתי שתי הצלחות אונליין:

למרבה הצער, רק המגפיים המכוכבים קיימים בארץ, ולמרות מחירם האטרקטיבי (200 ש"ח, כמדומני) והמתיקות שהם מציעים, אפשר היה להכניס לכל מגף את שתי רגליי ביחד והיה עוד מקום לרגל אחת של הפרה שאותה נראה היה שאני עומדת לחלוב. ויתרתי בצער. באותה רשת אלדו מצאתי גם את מה שכפי הנראה יהיו מגפי הגומי שלי השנה אם אי פעם אשיג את מידתם הנכונה - מגפיים נמוכים עם פרווה מזויפת בחלקם העליון ושרוך דקורטיבי, בצבע נייבי מושלם, שנראים, ובכן, כמעט כאילו אינם מגפי גומי. שזה מה שמגפי גומי טובים אמורים לעשות. ושכמובן שאינם מופיעים באף אחד משלושת האתרים, לא בקטגורית המגפיים, לא בסייל וגם לא בקלירנס. כן, בדקתי. וכן, אני יודעת מה האבחנה הקלינית בנושא. 

2. באחות הצעירה של אלדו, ספרינג, נחלתי גם כן כמה הצלחות וירטואליות ווירטואוזיות שלא הייתה לי - וכנראה גם לא תהיה לי - הזדמנות לפגוש פנים אל מול פנים, בגלל מיקומיהם המוזרים והמבוזרים של החנויות הנ"ל. שם פגשתי בשני הזוגות הסופר-דופר מתוקים האלה:

אם מי מקוראיי הנאמנים, המקסימים, היפים והאמיצים גר במקרה ממש ליד אחת החנויות הנ"ל ויש לו דחף בלתי הפיך לקנות לי, ליום הולדתי השנוא והמתקרב, איזו תשורה קטנה, אז את אלה בבקשה. ב 40. ושיעטפו לי עם סרט אדום בשביל ההרגשה. אני מבטיחה להחזיר כסף ולפזר קארמת נעליים טובה סביבכם. ואולי גם לרקוד לכם את ריקוד הנעליים, אם יהיה לי מצב רוח ממש טוב.

3. רשת פיוז'ן (כן, יש רשת כזו. לא, גם אני לא ידעתי את זה לפני כן) מוכרת את מגפי האנטר, שמסתבר שלכל הכוכבים והידוענים והמפורסמים ורבי החסד והממון יש אותם. מה שאומר שמדובר במגפי גומי מעוצבים וחביבים במחירים שבאמת גרמו לי לראות כוכבים: 500 ש"ח וצפונה. את המגפיים המדוברים אפשר למצוא גם ברשת סטורי, אהובת נפשי ושנואת מנהל הבנק שלי, וגם באסוס. ויש גם דגם בעיצוב ג'ימי. צ'ו. אני חוזרת: ג'ימי צ'ו.
כל שיש לי לומר בנושא הוא שאם ג'ימי צ'ו מוכן לעצב מגפי גומי, אני כנראה מוכנה לנעול אותם. רק חבל שאת הזוג הזה אין להשיג, כנראה, בארץ, ושגם אם הייתי ממשכנת את נשמתי לג'ימי - זה כנראה לא היה מכסה את עלותם. 

4. ובל נשכח את מליסה. כי אי אפשר לדבר על ג'ימי ולהזניח את ויויאן ווסטווד. היא עוד תעלב לי.
אני נאלצת להודות בצער רב וביגון קודר שלמרות אהבתי האינסופית לנעלי הגומי הממוחזרות המדוברות, את מגפי הגומי של מליסה אני מתעבת מזה כמה שנים. משהו בעיצוב שלהם פשוט לא מצליח לשבות את לבי. הם נמוכים מדי, צרים מדי, ו - אני לא מאמינה שאני אומרת את זה - מעודנים מדי. אף פרה שמכבדת את עצמה לא הייתה נותנת לי להתקרב אליה ככה. 

כשיהיו בידיי המגפיים הנבחרים והנחשקים, אני מבטיחה לספק תמונה. עד אז תצטרכו לחיות עם חוסר הידיעה. חשבו על זה כעל תרגיל באובדן שליטה, שלא תגידו שאין ערך מוסף לקריאה בבלוג, או שאני שטחית, או משהו כזה. 
ובנימה אופטימית זו, אדשדש לי, עדיין ברגליים יחפות (טוב, בסדר, בכפכפים של ג'וסי קוטור. מאז תחילת שנת הלימודים הבית שלי הוא ארגז חול ואי אפשר ללכת בו יחפים) אל עבר המקלחת, ואמשיך לחלום על עתידי הרפתני, שיהיה אמנם חקלאי מעט לטעמי, אבל ללא ספק מלא שיק ומוווווושלם. עכשיו רק צריך שיגיע החורף.

שיפה ושונה תהא הש(מלה)נה

כי אם שואלים אותי, בשורה הזו מתכוונת נעמי שמר לא לשנה, אלא לשמלה. השמלה שלובשים לערב ראש השנה.
וברור שזו צריכה להיות שמלה, נכון?
השנה, כמו בשנים קודמות, אני מארחת את ארוחת החג. המשמעות היא שיש לי שתי אפשרויות: לסיים לבשל ברגע האחרון ולקבל את האורחים בשיער סתור, בגדי בית מוכתמים בשמן ויחפה, או לסיים לבשל ברגע האחרון ולהמלט למקלחת חפוזה, ממנה אצא מיוזעת, להתלבש במהירות שיא ולצאת לאורחים כשאני נראית כמעט, אבל רק כמעט, כאילו אני לא על סף התמוטטות עצבים, ולקוות שהשמלה המעלפת שלי תסיח את דעתם.
מיותר לציין שאני תמיד
אבל תמיד
בוחרת באפשרות השניה.

אז מה לובשים השנה לראש השנה?
ברשימת האפשרויות שלי היו הפריטים הבאים:
1. שמלת נסיכה של אלגרה.
למה כן?
כי היא באמת נסיכותית. כי המחיר שלה שפוי עד כאב. כי היא פשוט... מושלמת.
למה לא?
כי אני חוששת מאוד שעם חזה כמו שלי אני אראה בה כמו פילפילה במלמלה.
בשורה התחתונה:
לעת עתה אמשיך לרייר.

2. שמלה בהדפס גיאומטרי של אסוס.
למה כן?
כי יש לי אובססיה להדפסים גיאומטריים, כי היא מתאימה מאוד למזג (כלומר, מיזוג) האוויר אצלי בבית (25 מעלות במשך כל הקיץ), כי היא משוחררת ורכה, ועם זאת נשית וקורצת.
למה לא? 
כי היא עולה הון קטן, ואי אפשר למדוד אותה.
בשורה התחתונה:
עד שהחלטתי היא ממילא אזלה מהמלאי. סימן ברור מאלוהי השופינג.

3. את המתיקות האינסופית הזו מזארה.
למה כן?
כי הצבע שלה מושלם והשילוב הבלתי צפוי עם הצבע של הפרח עוד יותר מושלם.
למה לא?
כי היא ממחלקת התינוקות.
בשורה התחתונה:
אני לא לגמרי בטוחה מי פה הדפוק - אני או זארה. ואני חושבת שאני מעדיפה להשאיר את השאלה הזו פתוחה.

4. שמלה מוזהבת של אווה מנדלבאום.
למה כן?
כי הצבע שלה מושלם וכי האורך שלה מושלם. וכי היא נראית מלטפת ומרשימה.
למה לא?
כי קו המותן שלה צפוי לגרום לי להיראות כמו מקרר משפחתי.
בשורה התחתונה:
ויתרתי בצער רב על התפקיד לטובת השארפ שלנו, מחשש שהוא יפתח בשביתה בדיוק לפני החג.

ומה אלבש בערב החג?
את השלמות האוורירית, האביבית והנפלאה הזו, של ליטל אלקלעי (איזידורה אן), אחת הנשים היפות ביותר שיצא לי לראות באופן אישי, ומעצבת צעירה ונהדרת. היא עוד תקבל רשומה משל עצמה.

שנה טובה!

להלביש את הבגד

בשנים האחרונות אני עוברת מטמורפוזה. תמיד הייתי מאלה שקונות המון ובזול. אבל עם ההתבגרות, כלומר, ההזדקנות, גיליתי שהשיטה הזו כבר לא עובדת בשבילי ושאולי הגיע הזמן לנסות את חברתה מהצד השני של הסקאלה - לקנות מעט וביוקר.
את החלק של הביוקר הפנמתי היטב. לו הייתה מצטיינת דיקן של הקורס האקדמי הידוע "למצוא את הדבר הכי יקר בחנות תוך עשרים שניות מטכ"ליות" הייתי נושאת עכשיו את נאום הכבוד שלי ומכינה את קירות משרדי בשביל לתלות את תעודת הפרופסורה.

על החלק של המעט אני עוד עובדת.
בתחום הזה אני תלמידה עם צרכים מיוחדים. כלומר, תלמידה שבטוחה שהיא צריכה את הדבר הכי יקר בחנות - וגם את כל שאר החנות.

ובכל זאת, משהו שלמדתי בהתנסויותיי: כשקונים מעט, צריך ללמוד לקנות ורסטילי. במקום להתלבש, צריך לדעת להלביש את הבגד. וכך פיתחתי מומחיות בלקנות בגדים שיכולים להיראות קצת אחרת כל פעם ולקנות עבורם אביזרים - שיעלו פחות מהבגד, באופן אופטימלי - שיעזרו לי להלביש את הבגדים ולא רק להתלבש בהם. מבחינתי, אם אני מצליחה להפיק שישה מראות מבגד - הרי שהוא שווה את מחירו, אפילו אם במקרה מחירו הוא בערך משקלי בזהב. ואני לא בדיוק פטיט.

הנה שלוש הצעות לפריטים שאפשר לשחק איתם במגוון דרכים: שתי שמלות וחצאית אחת. השמלות מאוד נייטראליות, החצאית היא פריט בולט מאוד, כולם אהובים ושימושיים להחריד. 

מוצג מספר 1: שמלה בנייבי של רונן חן.

 (שורה ראשונה: חגורה שחורה עם פפיון ונעלי בלרינה שחורות. שרשרת לבבות וכפכפים של רוני קנטור. שרשרת זהובה ונעליים של בי יוניק.
  שורה שניה: שרשרת כסופה ונעליים של בי יוניק. שרשרת כנף פרפר של פרנצ' קונקשן וכפכפים של רוני קנטור. שרשרת חומה מאיזה יריד ונעליים  
  מקסטרו). 


מוצג מספר 2: שמלת חצי-חצי עם רקמת חתולים מאסוס.

  (שורה ראשונה: נעליים ורודות מאלדו. קרדיגן בנייבי ונעליים צהובות מוויקאנד. חגורה בבורדו ונעליים של טומי הילפיגר.
    שורה שניה: חגורה שחורה חומה ונעליים מקסטרו. חגורה בבורדו וסנדלים של רוני קנטור. חגורה צהבהבה וסנדלים בצהוב חרדל של ג'וזף). 


 מוצג מספר שלוש: חצאית ורודה של אווה מנדלבאום.

   (שורה ראשונה: חולצה מזארה, חגורת לבבות מאקססורייז, כפכפי אצבע של שולה. חולצה מאסוס, חגורה חומה, נעליים של בי יוניק. גופיה של מנגו, 
     חגורה מדוד בת"א, נעליים של רוני קנטור.
     שורה שניה: גופיה ממנגו, נעליים ממליסה. חולצת ציפורים מפול אנד בר, נעליים ממיס בלרינה. חולצה מתמנון, נעליים מאלדו.)

בברכת קניות מועילות ושימושיות, עד הפעם הבאה!


*הערת פנים: ברוב התמונות חתכתי את ראשי הענוג. זה לא מטעמי פרטיות, כי אני לא מסתירה את זהותי. זה גם לא מטעמי בושה, כי אני אחד האנשים הפחות מפודחים ביקום. זה פשוט כי אני מאוד לא פוטוגנית, בעיקר בשש בבוקר, ובטוב לבי המדהים אני חסה עליכם.

הביאו את הסתיו

 לקראת החורף שבא עלינו לטובה (בסדר, שיבוא עלינו לטובה. יום אחד. בלי נדר. ולא ברור באיזו שנה) התחלתי לדמיין מה אלבש השנה.
אני בחורה של חורף. כשקר בחוץ, אני מרגישה בחיים. אני אוהבת אוויר קר, טיפות גשם, רוח שמכאיבה באוזניים ושלוליות. בהנחה, כמובן, שהייתי מספיק חכמה כדי לא לצאת מהבית בנעלי סירה ואז לנסות לחצות כביש עם ניקוז ממש גרוע. סיפור אמיתי, לא חשוב של מי. אז במסגרת אהבתי העזה לחורף אני לא מבזבזת זמן ומיד כשאוגוסט מואיל בטובו להתחפף אני מתחילה להתכונן לאופנת החורף, כמעט כאילו אני חיה במדינה שפויה שיש בה סתיו.

החורף הזה תלבשי סגול. שמעתן את זה קודם ממני. ולא סתם סגול, אלא סגול עמוק, חורפי, מענג.
אני שמעתי את זה במקרה מהמדפים אצל נעמה בצלאל, כשהלכתי לפגוש באופן אישי טוניקה ששבתה את לבי בפייסבוק

הדבר הראשון שגיליתי עליה, מעבר לזה שהיא מהממת, זה שהיא לא בדיוק טוניקה. יותר שמלה קצרה. אני 1.68 (אבד לי לאחרונה סנטימטר מגובהי, נושא שמדיר שינה מעיניי) ובעלת פרופורציות מוזרות קצת (רגליים ארוכות, בטן קצרה ודחוסה) והיא באורך קביל למדי עליי (אם כי אני מתכננת ללבוש אותה בחורף, כאמור, עם גרביונים אטומים). הדבר השני שגיליתי עליה היה שהצבע שלה מושלם, ושהסגול הזה הולך להיות להיט היסטרי.

גם בכיסים גילו את זה.

אבל למרות אהבתי העזה לכיסים, אני נאלצת להודות שבחורף הקרוב כנראה לא אסתובב עם תיק קוביה מעור, אפילו אם הוא סגול, אלא עם תיק פוך, תשוקתי החורפית מזה כמה שנים. יש לי, למעשה, תיק פוך מהמם של קייט ספייד שכל פעם שאני רואה אותו מתחשק לי להניח עליו את ראשי וללכת לישון אגב שאני מלטפת אותו ברכות. אבל מעולם לא ממש ידעתי להסתפק במה שיש לי, ולכן כבר כמה שבועות שאני מריירת במרץ על התיק האדום הזה מאסוס, שתמורת כליה - מכסימום שתיים - יכול להיות בדרכו אליי. אני עושה גם עיניים לתיק השחור הזה של פיורלי, שמחירו נראה על פניו שפוי קצת יותר, אבל אז מגלים שהוא בכלל סינטתי ומחירו הופך לשפוי עוד פחות. עובדות שהיה עדיף שלא לדעת #869606.

עד שאכריע בסוגיית התיק המושלם וכמה איברים פנימיים אצטרך למשכן עבורו, שמתי עיני על שמלה ספורטיבית מקסימה של כותון. תיאמר האמת - כף רגלי מעולם לא דרכה בכותון. אבל נתקלתי במקרה בצילומי הקולקציה שלהם וגיליתי שיתכן שכף רגלי, וגם ארנקי, דווקא צריכים לתת שם איזה ביקור. גם בשביל השמלה המדוברת, וגם בשביל מעיל הקטיפה שלהם, שהקסים אותי בעליל למרות תיעובי העז לקטיפה. הגזרה, הצבע והטקסטורה שלו כל כך מושלמים שאני מוכנה להדחיק שהוא מקטיפה לצורך המדידה, ואם זו תהיה מוצלחת, לא אהסס להשתמש בכל מנגנוני ההגנה שלי עבורו. אנה פרויד הייתה אישה, אחרי הכל, אני בטוחה שהיא הייתה מבינה. 

ואני רוצה גם את המגפיים החומים, בבקשה, לא צריך שקית. אני אנעל אותם מיד. ולנצח.

בגזרת החצאיות, תרתי משמע, אני חושקת עד מוות בחצאית הזו של DressCode שפגשתי בשיטוטיי היומיים (טוב, השעתיים) בXנט. היא כל כך חורפית ושכמייתית, ועם זאת כל כך שמחה ומלבבת. היינו יכולות לעשות חיים משוגעים ביחד.   היא הייתה נראית מושלם עם גרביונים שחורים ועם הסנדלים האלה מליבלינג (כן, סנדלים וגרביים, לא, אני לא קיבוצניקית, זה קוטור. ולא, אין לי באמת אומץ ללכת ככה בחורף, יקפאו לי הבהונות. אבל מותר לבחורה לחלום.)

הפריט האחרון ברשימת החשקים הראשונית הזו הוא ז'קט עור של קסטרו. הייתי מסבירה למה הוא כל כך מושלם, אבל קשה לי להקליד כשהמקלדת רטובה ככה מהריר. תאמינו לי - הוא מדהים. 

ועכשיו?

עכשיו אני רק צריכה לזכות בלוטו. בלי למלא.

אה, ושיהיה חורף... 

עקרונות וקווים מנחים. רצוי אנכיים.

פעם, לפני חמש ומשהו שנים, היו לי עקרונות ולא היו לי ילדים. עכשיו יש לי ילדים. את ההמשך אתם כבר מבינים לבד.
לפני שילדיי נולדו, חשבתי שאהיה מהאמהות הנורא מגניבות ומשחררות האלה שנותנות לילד להתרוצץ בחיתול מטונף, יחף, מרוח בצבעי ידיים ונזלת ומאושר עד הגג בעוד אמו צופה בו מגלה את חדוות הלכלוך בלי להכנס להתקף אפילפטי כשהוא אוכל קצת חול מהארגז בגן השעשועים. נשבעתי שלא אוציא סכומי עתק על בגדים שממילא ישמשו במקרה הטוב לכמה חודשים, שילד צריך רק שיהיה לו נוח ושבגדי ילדים הם בסה"כ מסחטת כספים משומנת היטב שנועדה לגרום לאמא לשלוף ארנק.
עברו חמש שנים. הכל אמת. אני עדיין מאמינה בזה.

עקרונית. 

ומה קרה לעקרונות שלי כבר אמרתי.
אז נכנעתי למסחטה הזו. מה זה נכנעתי? התאהבתי בה. מצאתי עצמי מתמוגגת מול תיקי גן עם הדפסי חלליות, מזילה ריר על סווטשרטים מ 100% כותנה ומחייכת לעצמי למול ג'ינס רך עם גומי. אחרי שהות של כמה חודשים בארה"ב, איבדתי את היכולת לשלוח את הילדים לגן בטרנינגים קצרים מדי עם כתמי מזון שאפשר ללמוד דרכם על תזונתו של הילד לאורך החודשים האחרונים ושבחלקם, רחמנא ליצלן, הילד צייר מתישהו בגואש. שלא יורד לעולם. האמריקאים, מסתבר, שולחים את הילדים לגן מתוקתקים, מדיפי ניחוחות סבון ולבושים לעילא ולעילא. לפעמים קצת יותר מדי. ולמרות סלידתי הראשונית, אחרי כמה זמן ושפע צקצוקים מתנשאים גיליתי ש... זה נעים לי בעיניים.

כי האמת העגומה והמבישה היא שאני אוהבת בגדים יפים. גם, ואולי בעיקר, לילדים. וגם, ואולי בעיקר, לילדים הפרטיים שלי.
יאמר לזכותי שלא איבדתי לחלוטין את מעט שיקול הדעת שהיה לי מלכתחילה: אני עדיין מקפידה על בגדים נוחים ושימושיים, לא קונה מה שנראה לי בלתי לביש לגן ולא קונה בגדים שיכאב לי יותר מדי אם יהרסו (או ליתר דיוק - כשיהרסו) וכפשרה בנושא הלכלוך פיתחתי מומחיות מטרידה בהסרת כתמים וידידות עזה עם ספטיל, חומץ וסבון כלים. לו היה תואר דוקטור של כבוד בכביסה, אני הייתי המועמדת הטבעית לקבלו. אני משתדלת לא לקנות בבייבי שאנל, למרות שלפעמים זה מפתה, אלא ברשתות במחירי ביניים ובעיקר בסיילים. ואני משתדלת לא לקנות יותר מדי, אם כי על אמת המידה המכונה "יותר מדי" יש אצלי בבית ויכוחים לוהטים ותמידיים.
אבל, אני מודה ומתוודה, יש לי כמה קווים אדומים ברורים ופלצניים: פוליאסטר לא נכנס לארונות של הילדים שלי, וגם לא בגדים עם הדפסים בשגיאות כתיב, עיטורי אבנים מנצנצות ושאר רעות חולות. אני אוהבת בגדי ילדים שנראים כמו בגדי ילדים - כך שהצעירה שלי לא לובשת גופיות קשירה ולבכורי אין מעיל עור - שעשויים מחומרים סבירים (דהיינו, לפחות 60% כותנה) ושנעים לי להסתכל עליהם. ואני גם מתמוגגת מלראות את הילדים שלי נהנים מהבגדים שלהם, כי לצד התכנים החשובים שהם מקבלים בבית, כמו נכסי צאן ברזל ספרותיים (בסדר, אולי לא "מלחמה ושלום" אבל בהחלט "הזחל הרעב", מוזיקה קלאסית (הביטלס) וחינוך לנימוסים (לפני כמה זמן אמר לי הילד: אמא, תני לי את החוברת הזו לפני שאני אהיה כועס. בבקשה), נחמד לי לדעת שהם גם לומדים משהו על אסתטיקה. 

אבל האמת היא שהעקרון המנחה אותי בבגדי ילדים, כמו בכל בגד אחר, הוא עקרון הכייף. בגדים שכייף לקנות, שכייף להלביש בהם ושכייף ללבוש. 

אגב, כאן אולי המקום לציין שהמיתוס הזה לגבי הבגדים החמודים של הבנות - מופרך בעליל. הרבה יותר כייף להלביש בנים. ולכן, לו היה לי תקציב אינסופי וכרטיס הלוך ושוב לאיזה אאוטלט בארה"ב, זה (לפחות, ברוח הדברים) מה שהבן שלי היה לובש השנה.

הצעות הגשה:

1. מעיל ומגפי גשם: אושקוש. מכנסיים: ג'ימבורי.  לכל המכנסיים ברשומה הזו יש גומי פנימי, כזה שמגיע עם כפתורים ומאפשר להתאים את המכנסיים בדיוק למידותיו של הילד. בתור אמא לשרוך דקיק שכל מכנסיים אחרים באשר הם נושרים ממנו, אני חושבת שמן הראוי להעמיד את ממציא השיטה לפרס נובל.

2. ז'קט של זארה, חולצה וג'ינס של קרטר'ס, נעליים של זארה ותיק של סימפלי גוד, משילב. כי פיראטים זה ה-דבר, אפילו אם לאמא שלך יש סלידה עזה ובלתי מתפשרת מהדפסי גולגלות. אני רק אומרת.

3. סווטשירט, חולצה ומכנסיים של זארה, נעלי סליפ און של ג'ימבורי. וכן, אדום זה לגמרי צבע לבנים. וגם ורוד, אם כבר שאלתם. 

 4. ז'קט פוטר של H&M, חולצה של פוקס ומכנסיים מ H&M, סניקרס כבאית של אול סטאר (מפוליבור). אני מודה שהז'קט הוא סוג של גלישה לבגדי מבוגרים מוקטנים, אבל הוא פוטרי ורך, אז אני מרשה לו. את המכנסיים, אגב, חייבים קצת לקפל בקצוות בשביל המראה הנכון.

 בתחום האקססוריז, אני מתכוונת לצייד את הילד בכובע של מפלצת העוגיות מ H&M, כי אף ילדות אינה שלמה בלי כובע של מפלצת העוגיות, ולו היה לי תירוץ כלשהו לקנות לו תיק חדש (אין לי. יש לו שני תיקים מהממים שהוא אוהב בכל לבו, ובשנה הבאה הוא ממילא עולה לכיתה א') הייתי קונה את אחד התיקים המעלפים האלה מטפליא (סביר להניח שאת החלל החיצון, אבל אני מסרבת להתחייב).

בפעם הבאה - בנות. הכינו את הוורוד.