יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

ג'ינס בדיאטה

לא חשבתי שאגיד זאת אי פעם, אבל אני מחבבת במידת מה את טרנד הסקיני ג'ינס שפוקד את ארצנו בשנים האחרונות.
לא חשבתי שאגיד זאת, כי פעם חשבתי שזה מחריד ולא מחמיא בשום צורה ולאף אחת.
לא חשבתי שאגיד זאת כי אני נוטה להיות מאוד עקבית בטעמי.
לא חשבתי שאגיד זאת כי זה דורש ממני לאכול בפומבי את כובעי המטאפורי.
ובכל זאת - אני מחבבת את הטרנד הזה. לא על כל אחת, לא בכל צורה, אבל בכמה הרכבים ספציפיים, ובגזרה הנכונה למבנה הגוף של הלובשת - יש בזה משהו.
הבעיה עם סקיני היא צללית הגוף שהוא יוצר: אצל כל בחורה שהאגן שלה רחב מרגליה (דהיינו, כל בחורה) הסקיני יוצרים משולש הפוך שאינו מחמיא בעליל, וגורם לאגן להיראות רחב מדי ולרגליים להזכיר קצת רגלי תרנגולת. עם זאת, בשנים שבהן הסקיני חוגג בארונותיהן של בנות ישראל, למדתי מאחרות כמה טריקים ללבישתו באופן הנכון שאותם אשמח לחלוק עכשיו במרץ.
1. גובה גזרתו של הסקיני חייב להיות שפוי. סקיני בגזרה נמוכה הוא אסון בהתהוות. טוב, כל ג'ינס בגזרה נמוכה מדי הוא אסון. מצד שני, אסור לו גם להיות גבוה מדי, כי אז הוא מדגיש עוד יותר את רוחבו של אגן הירכיים. גובהו של הסקיני האולטימטיבי הוא בין שתיים לשלוש אצבעות מתחת לפופיק. בצורה כזו, הוא חותך את האגן בערך באמצע, ומאזן קצת את הצללית שנוצרת.
2. אורכו של הסקיני צריך להיות כזה שקצה המכנסיים יגיע לכל הפחות לחלק העליון האחורי של הנעל (אפשר גם ס"מ או שניים יותר, אבל בשום אופן לא פחות) כאשר חלקו האחרון קצת מכווצ'ץ'. כלומר, צריך להיות מספיק בד בשביל 2-3 כיווצ'וצ'ים בקצה. אחרת - הסקיני קצר מדי והתוצאה היא שהמכנסיים פשוט נראים קטנים מדי עבור הלובשת.
3. צבעו של הסקיני הוא עניין לדיון נרחבים. אני אישית דוגלת בכהים או צבעי ביניים בלבד, ובשם אלוהים, אמרו די לטיי דיי. שנות השמונים, תודה לאלוהי האופנה, חלפו עברו, ויש טרנדים שמן הראוי לשכוח.
4. למי באמת אסור ללבוש את הסקיני. ובכן. אני לא שייכת לאסכולה הפוסט מודרנית שגורסת שלכל אחת מותר הכל. כלומר, ברור שמותר. פשוט לא מומלץ. לטעמי, הסקיני לא מתאים לבנות הבאות:
א. כאלה שיש להן רגליים עקומות (בצורת קשת). הסקיני רק ידגיש את זה.
ב. כאלה שבורכו באגן הים התיכון בצורה קיצונית. במקרה כזה, הסקיני מאוד לא יחמיא להן, לא משנה כמה הוא ימצא חן בעיניהן על אחרות.
ג. בנות נמוכות במיוחד (מטר חמישים וחמש ומטה). הסקיני קצת חותך את הרגליים, ויגרום להן להיראות יותר נמוכות.
5. מיותר לציין שהג'ינס צריך להיות חלק, חף מהדפסים, תפרים לא קשורים, מחצבים טבעיים כגון קריסטלים ושאר אבנים, וגרפיטי, כן?
ואי אפשר בלי כמה דוגמאות.
הנה מה לא לעשות. הצבע נוראי, המכנסיים קצרים מדי ואפילו על הדוגמנית הרזה-יימח-שמה זה לא נראה מי יודע מה וקצת גורם לתהות אם היא שמעה שיש מחסור בחמאה ובמה היא תשמש בעתיד כדי להשתחל לתוך המכנסיים האלו.
בקסטרו, לעומת זאת, מציעים את הסקיני הכהה והחינני הזה, שבהחלט יוצר צללית יותר מוצלחת (שימו לב לאורך ולכווצ'וצ'ים הקריטיים!) ובמחיר שווה לכל אגן.
ארוני מתהדר בזוג סקיני אחד, אפור וחינני, ממנגו. למרות חיבתי החדשה לטרנד, אני נוטה להאמין שאסתפק בזוג הזה, ואני לא בטוחה שאם בעוד שנתיים ישאלו אותי - לא אכחיש כל קשר. עד אז, הרשומה הזו תשאר כאן, עדות אילמת לכניעתי הרופסת לטרנדים.

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

דבר אליי בפרחים

אבל כפי שאמרתי בעבר, את הפרחים שלי אני מעדיפה בקופסת תכשיטים. ואם פעם יהלומים היו חבריה הטובים ביותר של האשה הרי שבשנים האחרונות תפסו הפרחים את מקומם (וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הפפיונים).
בקופסה הפרטית שלי יש שלוש שרשראות פרחים אהובות במיוחד. שתיים מהן מ zoei, חנות אביזרים שאני אוהבת במיוחד ושיש לה סניף בבילו סנטר וסניף בשדרה השביעית בב"ש, ואחת מ H&M בכפר סבא, רשת שאני מתעבת במיוחד ושהשרשרת הזו היא הפריט היחיד שאי פעם הצלחתי לקנות בה.
 
למעצבת יעל שטיינברג, שיום אחד כשנגמור לשלם את המשכנתא אני מתכוונת לקנות את כל הקולקציה שלה ועוד לבקש ממנה לעצב לי כמה דברים באופן אישי, יש כמה פריטים שאני חושקת בהם במרץ: שרשרת פרח גדולה, שמגיעה במגוון צבעים, קשת פרחונית שעושה לי חשק לקלוע את שיערי לצמות, ללבוש שמלה ויקטוריאנית וללגום תה על שז לונג מרופד, שרשרת מכתב מקושטת בפרח והפריט שאני מריירת עליו כל כך במרץ שאני צריכה סמרטוט עד הרצפה תחתיי כדי שלא אחליק כשאקום: שרשרת פנינים עם פרח.

למיידלה אקססוריז, שמזה זמן שאני עורגת על האתר שלהם ביחד עם אמא שלי, יש זוג עגילים מהמם במיוחד, ושרשרת תואמת שדומה שתי טיפות מים לשרשרת כסף שיש לי שירשתי מסבתא שלי, ולכן אני אוהבת אותה במיוחד.
אבל אין ספק שהתכשיט הפרחוני האהוב עליי הוא טבעת הנישואים שלי, שנקנתה בנטע עיצובים אחרי שמדדתי עשרות טבעות בחנויות בכל רחבי הארץ ואף אחד מהן לא הרעידה את לבי כמו הטבעת הזו. וגם היום, כמעט ארבע שנים אחרי, אני עדיין מסתכלת עליה באהבה רבה כל יום. ובשביל אחת כמוני, שנמאס לה מדברים מהר מאוד, זה הישג ללא תקדים. למעשה, עכשיו כשאני חושבת על זה לעומק, האקססורי היחיד מאותה תקופה שאני אוהבת בדיוק באותה עקביות, למרות שהוא מתעקש להביא פרחים אמיתיים, מהזן ששמים באגרטל ולא בקופסה קטנה, זה בעלי.

יום שלישי, 9 בנובמבר 2010

כי נעליים לוקחים מהר

יש אנשים שמשקיעים שנים רבות בלימודי ארכיאולוגיה כדי למצוא תגליות מעניינות בחפירות.
אני - אני פשוט פותחת את הארון של אמא שלי.
ובין ערימות מכנסי הקורדרוי משנות השבעים, השמלות הפרחוניות וחולצות העטלף של שנות השמונים והצבעים הזרחניים של שנות התשעים, אני מוצאת מדי פעם דברים לבישים.
ומדי פעם לא.

החפירה שלי הפעם הניבה שני ממצאים מענגים במיוחד. האחד: חצאית דמוית עור שאמא שלי קנתה לי כשהייתי בת 18 ולא לבשתי מעולם, והשני... טוב, את השני תצטרכו פשוט לראות במו עיניכם. ואני מקווה שאתם יושבים.
את החצאית המדוברת, באורך הברך ובצבע סגול חציל מהמם במיוחד, אני מתכוונת ללבוש עם חולצה מתוקה, מפוספסת ועם פפיון, מפול אנד בר, ועם הנעליים הכי מכאיבות בעולם, מגזית. טוב, אולי לא באמת עם הנעליים. אבל אם הן היו קצת פחות מכאיבות, זה היה שילוב מוצלח במיוחד. הבעיה היא ששום דבר לא נראה חינני במיוחד כשאני מדדה, בטח לא חצאית דמוית עור בסגול חציל.



וכעת, לממצא השני, שאמא שלי התעקשה בכל תוקף שאקח הביתה, למרות שאמרתי לה שזה עשוי לפרק את נישואיי, שמאז תחילת הבלוג הזה הפכו ממילא לשבריריים למדי.
אגאתה כריסטי, שהייתה נשואה לארכיאולוג, אמרה פעם שככל שהיא מזדקנת בעלה אוהב אותה יותר, כי היא הולכת ונהיית דומה למומיה. ובכן - הנה המומיה שלי, השלד בארונה של אמי, הפריט המבלבל ביותר שפגשתי אי פעם.
מדובר בזוג נעליים שאמא שלי, פעם, לפני כמה שנים, קנתה שניים כמותו: בורוד ובבז'. את שניהם היא דחפה לי לשקית. עד שהגעתי הביתה, העקב של הזוג הוורוד נפרד מהנעל, והותיר אותי להתמודד רק עם זוג אחד. לא לעתים קרובות אני ניצבת אובדת עצות כל כך מול פריט לבוש, אבל הנעליים האלה הכניעו אותי.
מחד, זו תועיבה אופנתית, פשע אמיתי, אבומינציה.
מאידך, הן נוחות עד גועל, ואחרי שעיניי הרגישות הסתגלו אליהן, התחלתי לראות איזה חן ערטילאי ומעודן.
אני מפרסמת, בחיל וברעדה, תמונה של המפגע הסביבתי. עד שאחליט מה לעשות איתן, הן יושבות כאן לידי, עדיין בשקית, מתחבאות מפני זעמו של אישי היקר. וכיוון שנחה עליי רוח נדיבות, אוסיף ואומר שאם מי מקוראותיי היא מידה 40 ומרגישה שחייה אינם חיים בלי הנעליים האלו - שתדבר עכשיו או תנצור לשונה לעד. אני מבטיחה לשקול מסירה.

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

נעלולי פלא

אני מודה שסניקרס מעולם לא היו תשוקה עזה שלי. כלומר, אין לי שום דבר נגדן, אבל רוב חיי, להוציא רומן קצר ולוהט עם זוג אולסטארס בגיל 15, לא היה לי משהו מיוחד בעדן. והרומן ההוא נגמר בתחושת קוליות בלתי מוצדקת, אבל גם בכאבי גב מטרידים וזוג רגליים חבולות שהובילו אותי ישירות לזרועותיו האהובות והמחבקות של הרופא השני האהוב עליי עד היום: דוקטור מרטינס. אבל בשנים האחרונות עולם הסניקרס עובר שינוי: מצבעים בנאליים וגזרות גסות להדפסים משמחים וצורה מעודנת יותר. כאלה שגם קשישה כמוני, שמעתה ולעד תחגוג מדי שנה עשרים ותשעה אביבים, יכולה ללכת בהם בלי להרגיש פאתטית. או לפחות לא להרגיש פאתטית כל עוד בנות 15 לא רואות אותי מסתובבת ככה.
כמו כל בחורה ברת דעת, כשחזיתי בשינוי הנ"ל, הבנתי מיד שעליי להצטרף למהפכה ולצייד את כפות רגליי בזוג סניקרס מחוייך.
או בחמישה כאלה.
שמחה וטובת לב יצאתי למצוד אחר הסניקרס המושלמות: כאלה שגם יחמיאו לרגליי, גם יתאימו לג'ינס החביבים עליי וגם לא יקרעו את כיסי הענוג. גיליתי לשמחתי שמעבר לחיצוניות נעימה הסניקרס בורכו בשתי תכונות חשובות במיוחד עבור שכמותי: הן נוחות והן שטוחות. הן גם בורכו בתכונה שעשתה את בעלי ואת מנהל הבנק מאושרים לא פחות: הן לא יקרות במיוחד.
וכך יצאתי לחפש.
בחנות "גלי" הצטיידתי בארבעה זוגות חמודים להפליא במאה שקלים (לכל הארבעה). בסקצ'רס בארצות הברית רכשתי, בעבור שמונה דולרים מרשרשים, שני זוגות משמחים במיוחד, שאחד מהם מזכיר נעלי בובה והשני מעוטר בתחרה ובוורוד (שניים מהאלמנטים האהובים עליי בעולם), זוג מעניין במיוחד מג'וזף, שמתהדר בשרוכים מאחור דווקא ולבסוף, צירפתי לארון הסניקרס המתהווה שלי את הזוג הפרחוני ועוצר הנשימה מפול אנד בר.

כל אלו טובים, יפים ונעימים לי. אבל הזוג שלבי נוהה אחריו באמת הוא כמובן הזוג הבלתי מושג - לא רק בשל מחירו אלא גם בשל מיקומו. מזה כמה חודשים שאני מנהלת רומן אונליין עם זוג סניקרס בהדפס גלידה מושלם של אירגולר צ'ויס, כשביני לבינו חוצים לא רק פיקסלים ולירות שטרלינג, אלא גם אוקיינוס שלם. תמיד ידעתי שאני לא בנויה למערכות יחסים בלונג דיסטנס.
עוד בגזרת הסניקרס, מציעים בנעלי ספרינג מגוון דגמים משמים במידה מטרידה, ואם לא הייתי יודעת יותר טוב הייתי עוד חושדת שאני סתם בחורה שאוהבת שמשחקים איתה קשים להשגה.
בטו גו מציעים כמה וריאציות חסרות מעוף של האולסטארס הקלאסיות, אבל גם את הזוג החינני הזה, שעשוי להיראות נחמד גם עם חצאית ג'ינס קלילה.
TRF, הקו הצעיר של זארה, שלרוב אני מחבבת במיוחד למרות גילי המתקדם במהירות, מציע את הזוג המחלחל הזה, שמזכיר לי באופן חשוד את חולצת שנות ה 90 הפלנלית של בעלי שהשמדתי, כלומר אממ, איבדתי, כלומר, שניה, אני כבר מוצאת לך את זה, ברור שאני יודעת איפה זה, אל תדאג בכלל, כשעברנו לגור ביחד. כפיצוי, הם מפליאים לעשות במחלקת הילדים ומציעים את הזוג הורס החושים הזה, שאני חושקת בו עד אין קץ עבור כפות הרגליים הענוגות של בני בכורי, ועוד כמה אופציות מתוקות להפליא כמו המשובץ הזה והמפוספס הזה.
אי אפשר לדבר על סניקרס בלי להזכיר את הדגם הקלאסי והמקסים של אדידס. פעם, מזמן, כשהייתי צעירה ויפה ועבדתי בחנות ספרים, היה לי זוג שכזה עם פסים בורוד מעודן. לצערי, הן טחנו את כפות רגליי האומללות והועברו אחר כבוד לחברה בת מזל שרגליה קיבלו אותן יותר בהבנה. אבל עד היום, יש לי חיבה אליהן, ולו בשל הניחוח הוינטג'י המעודן שהן מדיפות.
 פול אנד בר, אהוביי משכבר הימים, מציעים השנה וריאציה נוספת על הסניקרס הפרחוניים שלי, לצד דגמים נוספים (ביניהם מנומר מחריד, וכחול שמיים חינני למדי), במחירים נוחים במידה סבירה.
ורשת גלי עדיין, למיטב ידיעתי, מציעה ארבעה זוגות במאה על כל קנייה מעל מאה שקלים. הפתרון הפשוט לכך, אגב, הוא פשוט להמתין בסבלנות ליד הקופה עד שמגיע לקוח חביב, ולבקש להסתפח לקנייה שלו עם הסניקרס שלכן. אם יתמזל מזלכן, זה לא ייקח יותר משניים או שלושה לקוחות עד שמישהו ייענה לבקשתכן.
ונסיים בברכה הקלאסית של דוקטור סוס, שהוא הרופא הראשון האהוב עליי: "אם יוצאים (בסניקרס) מגיעים למקומות נפלאים (בלי כאבי רגליים)".






יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

חבל שאי אפשר ללכת עירומים

מסתבר שעירום זה הלבוש החדש. בעיקר כשמדובר בכפות רגליים.
נעלי הניוד כבשו את העולם בסערה הקיץ. שטוחות, על עקבים, עם בוהן מציצה ובדמות מגפיים - בכל מקום נשים מסתובבות ברגליים בגוון העור. שלא במתכוון, מסתבר שאני נביאה של הטרנד הזה, שכן שני זוגות הניוד שלי הם בני שלוש וארבע שנים, ודווקא בשנה האחרונה לא התחדשתי, ולא התחשק לי להתחדש, באף נעל עירומה.
הסיבה הראשונה לכך היא כנראה גובה העקבים, שהפך לאימתני ומבעית במיוחד. עקבים הם נקודת תורפה רצינית שלי: אני לא יודעת ללכת בהם. גם כשאני מהלכת לי על קרקע יציבה ושטוחה אני נוטה למעוד, ליפול, לעקם. אז הסיכוי להעלות אותי בעוד כמה סנטימטרים, ועוד על זוג כפיסים בלתי יציב, ושאצליח לא לשבור רגל זהה בערך לסיכוי שבתוך שבועיים יהיה שלום במזרח התיכון. מזל שאני מגרדת את המטר ושבעים, ותסביך גובה הוא אחד התסביכים היחידים שלא סבלתי מהם מעולם (כלומר, כן סבלתי, אבל הפוך. במסגרת רצוני להעלם בגיל הנעורים חשבתי שאני גבוהה מדי.) אבל זה כמובן לא מפריע לי להסתכל, להתפעל וקצת להגעל.
באלדו מציעים זוג שיש לו לא רק עקב אלא גם פלטפורמה, מה שאומר שלעולם לא אוכל להדס בזוג כזה, אלא אם אני רוצה לגמור את הערב בקביים. יש גם גזרה דומה מאוד עם פפיון, שעוד לא החלטתי אם היא חיננית או סרת טעם לחלוטין, ולמזלי אני לא באמת נדרשת לשאלה הרת הגורל הזו כי, כאמור, לעולם לא אוכל לנעול נעליים כאלו. למי שרוצה ללכת עם אבל להרגיש בלי, או ליתר דיוק, לנעול עקבים אבל להיות מסוגלת גם ללכת בהם, לאלדו יש גרסה בגובה סביר יותר ועם עקב קצת יותר עבה, שעושה רושם יציב קצת יותר.
ספרינג, אחותה הצעירה של אלדו, גם היא לא טומנת רגלה בצלחת, ויש לה העונה מגפי ניוד שיכלו להיות יפים לו העקב שלהם היה קצת יותר אנושי.
לטו גו, שאני אישית אוהבת לפקוד בסוף העונה כשכל החנות יורדת לשלושים טבין ותקילין, יש זוג מגפיים נמוכים שהם מכנים משום מה בשם המחריד "בוטיון", אבל למרות שמן מעורר הפלצות הנעליים דווקא נחמדות. וגם זוג מגפיים נוסף שקצת גורם לי להצטער שאני לא מסוגלת לנעול עקבים (אבל גורם לבעלי לפלוט אנחת רווחה, שכן אם יש לי כל כך הרבה נעליים כשאני מוגבלת אך ורק למחלקת השטוחים, הוא מפחד לחשוב מה היה קורה לו ידעתי לצעוד על עקבים). הזוג הזה מגיע גם בכחול נייבי, הצבע החביב עליי העונה (ועוד נדון בזה) ואני מחכה לראות את בנות המזל שיוכלו לנעול אותן החורף (בסוף העונה! זה תכף מגיע!)
ונקנח באוסף הפרטי שלי, שמורכב מזוג אחד שטוח וחינני, אבל חשוב מזה: בזוג נעלי ניוד בסגנון שנות החמישים שנקנו בגזית לפני ארבע שנים וננעלו בדיוק פעמיים לפני שהבנתי שאני לא מסוגלת לצעוד בהן יותר משני צעדים בלי
א. ליפול
ב. לקלל את היום שבו נולדתי, כי הן טוחנות את עור כפות רגליי הדקיק והאומלל עד זוב דם
אבל אני לא מסוגלת להפרד מהן, כי הן חינניות להפליא בעיניי, ואני עדיין חושבת שאולי יום אחד, כשאהיה גדולה, אוכל ללכת בהן בלי למעוד. ועד שהיום הזה יגיע הן נחות בשלווה בארון הנעליים שלי, וחולמות על חצאיות קלוש ושמלות נפוחות.


יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

פרחים לגברת האריס

אני אלרגית לפרחים. ממש ממש אלרגית. כל מה שיש לו גבעול ועלי כותרת גורם לי מיד להתחיל להתעטש ולהתגרד. כך שאפשר היה לצפות שאשנא את טרנד הפרחים שצץ לו בסוף החורף שעבר וממשיך ללוות אותנו במרץ גם עכשיו. אבל, למרבה ההפתעה, אני מגלה חיבה מסויגת לכל הצמחייה הזו שצצה על הבגדים, האביזרים והנעליים, וחמושה בפניסטיל ובלורטידין, יצאתי לגלות אם יש שם בחוץ פריטים פרחוניים שאפשר ללבוש בלי להראות כמו משתלה עירונית.
שמחתי לגלות באתר של קסטרו קרדיגן פרחוני מהמם. שמחתי קצת פחות לגלות שקסטרו ייצרו בקושי עשרה קרדיגנים כאלה, ושהמוכרות ברשת קנו את כולם. אני יודעת את זה, כי כל פעם שראיתי מישהי לובשת את הקרדיגן המדובר והתעניינתי את מי שיחדה כדי לשים ידיה על השושנים הנחשקות, היא אמרה שהיא עובדת ברשת. וכדי להוסיף עלבון לפגיעה, קסטרו השאירו את הקרדיגן באתר, לעיני כל, למען יראו וירצו ולא יקבלו. אין מה להגיד - החיים הם לא גן של שושנים עבור לקוחות קסטרו.
אבל, כפי שלימדה אותנו מארי אנטואנט, אם אין קסטרו - נקנה בזארה. למרבה הצער, המעצבים של זארה כנראה רחרחו פרח אחד יותר מדי, והנפיקו קו שלם של שמלות פרחוניות קצרות וגם ארוכות, שמזכירות לי באופן חשוד את "בית קטן בערבה". ואמנם בילדותי קראתי במרץ ובהערצה את כל הספרים ואף צפיתי בסדרה, אבל אין ספק שלורה ומרי לא היו, כנראה, אייקוני אופנה אפילו בתקופתן. ובעוד שמרי הייתה עיוורת ולורה גדלה במערב התיכון, אין לי מושג מה התירוץ של המעצבים של זארה.  יש להם גם גרסה משלהם לקרדיגן השושנים מהסעיף הקודם, אבל שילוב הצבעים חינני הרבה פחות.
לכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל רשת יש לאחרונה רשת בת. ודווקא פול אנד בר, רשת הבת של זארה, הפליאה לעשות בסידור הפרחים שלה ומציעה מגוון חינני במיוחד של תיקים פרחוניים, תכשיטים פרחוניים וחשוב לא פחות - נעליים פרחוניות. למרבה הצער, הם לא מציעים אתר ידידותי במיוחד אלא מפלצת פלאש אימתנית שלא מאפשר לקשר ישירות לפריט ספציפי. וכיוון שעוד לא פענחתי את חוקי זכויות היוצרים בתחום האופנה - תצטרכו לכתת מקלדתכם לבד. שוות בדיקה במיוחד נעלי האוקספורד הפרחוניות, שאם הייתי מחבבת נעלי אוקספורד, סביר להניח שהיו נכנסות מיד לרשימת המשאלות שלי.
רשת מגנוליה מציעה תכשיטים פרחוניים חינניים במיוחד, שמהם אני חושקת במיוחד בשרשרת הפנינים והפרח הזו. אז בפעם הבאה שאתם רוצים להביא לי פרחים - אני מעדיפה שזה יהיה בקופסת תכשיטים.

הטרנד הפרחוני דורש מהמתלבשת זהירות יתרה: אף אחת לא רוצה להראות כמו הספות של סבתא שלה. אפילו לא הספות. לכן הקפידו על כללי הזהירות הבאים:
1. השתדלו לא ללבוש יותר מפריט פרחוני אחד בכל זמן נתון. זה כולל גם אביזרים. אתן רוצות להיראות אביביות, אבל אתן לא משתלה עירונית.
2. אפשר ואף רצוי לשלב את הפריט הפרחוני עם פריטים עם הדפסים שונים. רק תקפידו לבחור בקשת גוונים הגיונית, אחרת תראו כמו הזיה פסיכודלית.
3. להדפסי פרחים יש נטייה בלתי נשלטת להראות זקנים. השתדלו לבחור בפריטים שהגזרה והצבעים שלהם יגרמו לכן להראות צעירות וטובות לב, ולא כאילו זה עתה שדדתן את בית האבות הסמוך. הדפסי פרחים בגוונים דהויים או על בדים עם מרקם שמזכיר קורדרוי הם בדיוק הדרך הנכונה לגמור במחלקה הגריאטרית, והגרוע מכולם הוא הדפס השושנים האדומות על הרקע הלבן. אלא אם שמכן זושיה ואתן אוהבות את התה שלכן פושר ובחושך - המנעו מהטעות הזו בכל מחיר.

ובאשר אליי: לעת עתה, ארוני נותר נטול פרחים, אבל חצר הבניין שלי דווקא לא,מה שגורם לי לפרוח במרץ ולהזדקק נואשות למשאפיי. אבל למרות הכל - אני נותרת בעמדתי וממשיכה לחבב את הטרנד הנוכחי למרות, ואולי בגלל, שמערכת החיסון שלי חווה אותו כאויב מושבע.
ועד שאצליח ללמוד להשתיל קליפים מיו טיוב - הנה צ'ופר קטן שדורש מכם הקלקה.


זה יהיה, כנראה, שקר גס לטעון שתמיד אהבתי אופנה.
בתור ילדה לא היה אכפת לי מה לבשתי. בתור נערה עם דימוי גוף בעייתי חיפשתי בעיקר בגדים שיעזרו לי להגשים את חלומי הרטוב באותה עת: להעלם. ואם לא להעלם לחלוטין, לפחות להתמזג כמה שיותר עם הקירות. רק בשנים האחרונות רכשתי את חדוות האופנה, לאט ובזהירות, בתהליך שאני עדיין נמצאת בתוכו ואולי לעולם לא יגמר, אבל אני נהנית כל כך מהדרך שאני לא בטוחה שכדאי בכלל להגיע ליעד.
אני יודעת שיש שיגידו שאופנה זה שטחי, אבל בעיניי אסתטיקה היא לעולם לא עניין שטחי. הבגדים שלי, מעבר להיותם דרך מצוינת להתגונן מפני קור תיאורטי (בכל זאת אנחנו בלבנט והפעם האחרונה שהיה כאן קר הייתה, כפי הנראה, בסביבות הפעם האחרונה שמישהו חוץ ממני אמר את המילה "לבנט") ולא להעצר על סעיף התערטלות בציבור, הם אמירה. זו אחת הדרכים שבהן אני מציגה את עצמי לעולם, זו הצהרה שלי לגבי עצמי וזו דרך שבה אני מבטאת את עצמי. לפעמים אני אומרת שאני אוהבת את עצמי. לפעמים אני אומרת שאני שונאת את עצמי. לפעמים אני אומרת שלא נשארו בגדים נקיים בארון אז פשוט לבשתי מה שנפל ראשון מהמייבש. אבל תמיד יש מחשבה כלשהי מאחורי הבגדים.
וחוץ מזה, אני פשוט אוהבת קניות.
במהלך השנים, ובגלל שהאהבה העזה שלי לבגדים היא אהבה נרכשת ולא מולדת או אינטואיטיבית, טרחתי וחקרתי את הנושא לעומק: בקריאה, בהסתכלות ובניסוי וטעייה. הרבה טעייה. המון. טעייה. החדשות הרעות הן שכל הטעויות האלה עלו לי בהרבה עוגמת נפש, בבעיות בדימוי הגוף ובהמון כסף. החדשות הטובות הן שלמדתי מזה כמה דברים. נגיד, להסתכל במראה לפני שאני יוצאת מהבית.
כבר כמה שבועות אני משתעשעת ברעיון של פתיחת בלוג אופנה. אני מנהלת בלוגים כבר כמה וכמה שנים, אבל מעולם לא כתבתי בלוג שאינו סאטירה. ובכל זאת, הגראפומניה חזקה ממני, והבגדים באתרי האינטרנט מפתים מכדי שאוכל לא לכתוב עליהם. בעיקר אלה עם הפפיונים. אז הנה, מתחילים.